אמונה-יהודית-יאכיט כהן, חולקת את סיפורה של סבתה, הגב' חוה כהן, עם פרדי ברוד
סיפור חייה של סבתי, הגב' חוה כהן, היה תמיד סוד שמור אשר אותו לא ידע אפילו אבי. סבתא לא רצתה אף פעם להיזכר באותן שנים, ואותנו היא לא רצתה לצער, כך שמעולם לא סיפרה. כמה שמחתי כאשר לפתע, לפני כשבועיים, היא החליטה לשתף אותי בהתמודדויות הלא-פשוטות שהיו לה.
סבתא חוה גדלה בבית עשיר ומלא חסד, בכפר לוקה שעל גבול פראג. אביה, ר' יוסף טראבוב הי"ד, היה מהנדס ובעל חברת בניה אשר נתן לרבים מאנשי הכפר עבודה כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד. במקביל דאגה אשתו מרים הי"ד למזון עבור יולדות ונזקקים. הכל היה יפה כל כך עד שהנאצים כבשו את צ'כיה.
הבית נהפך למפקדה של הנאצים (אחרי המלחמה הוא שימש, ועדיין משמש כספרייה העירונית של לוקה). הם אספו את יהודי לוקה, העמידו את כולם מול קיר וירו בהם ללא רחמנות. יוצאת מן הכלל הייתה מרים, אם סבתי, שנשלחה לאושוויץ, הישר אל מעבדה של מנגלה לניסוים. באותו זמן ילדה מרים את התאומות חנה וחוה, וזמן קצר לאחר מכן רצחו הנאצים את מרים הי"ד. סבתי לא זוכרת את אמה. היא הייתה צעירה מדי, תינוקת קטנה. סבתא חוה גם לא זוכרת את שמותיהם של עשרת אחיה ואחיותיה, אלא רק את שמה של חנה תאומתה, ואת שם אחותה אמונה-יהודית-יאכיט שאני נקראת על שמה.
מנגלה הרשע ערך ניסויים רבים ואכזריים על תאומים. סבתא לא פירטה את כל מה שעבר עליה, אך אני יכולה לומר רק שלמרות עשרות השנים שעברו, עד היום סבתא סובלת מניתוחים אלו.
שלוש שנים מאוחר יותר: יוליוס, נער יהודי צעיר שתפקידו היה לנקות את המעבדה, לקח בחשאי את התאומות והחביאן בתוך פח אשפה. למרות גילן הצעיר ידעו סבתא חוה ותאומתה חנה שהן חייבות לשמור על שקט מוחלט כדי שלא יגלו אותן, וכך הן חיו שלושה ימים בפח האשפה, אכלו קליפות של תפוחי אדמה ומיני זבל. יוליוס ישב על פח האשפה ושמר עליהן. כאשר החיילים הרוסים התקרבו והנאצים הבינו שסופם קרב, הם החלו לירות בכל יהודי. בניסי ניסים, ממש בדקה האחרונה, מצאו החיילים הרוסיים את יוליוס והתאומות וחייהם ניצלו.
התאומות ויוליוס מצילן נלקחו במטוס מפציץ ביחד עם חמישים וארבעה ילדים שזכו לעלות על הקינדר-טרנספורט האחרון לבריטניה. שם נשלחו לאחוזתם של זוג יהודים מבוגרים, סר בנג'מין וליידי דריי, אשר אהבו מאוד ילדים ופתחו בית יתומים באחוזתם במיוחד עבור ילדי הקינדר-טרנספורט האחרון.
בבית היתומים המיוחד שיחקו כל הילדים שכשהם משוחחים ביניהם בבליל של שפות, שאף אחת מהן לא הייתה אנגלית... פעמיים בשבוע הגיעו הנכדים של משפחת דריי לשחק עם היתומים. הם הלכו לפרדסים שבאחוזה וקטפו פירות גדולים ועסיסיים במיוחד להנאתם – דבר שלא הכירו בתקופה המלחמה. עד היום אוהבת סבתא פירות ובמיוחד תפוחים ירוקים ממַלאֵי זיכרונות. סר בנג'מין הקפיד להגיע בחגים לילדים ולהסביר קצת על מהות החג ומנהגיו.
כנערה מתבגרת שכרה סבתא בלונדון דירה עם שלוש בנות מבית היתומים. לא קל היה להמשיך לחיות בלי ידע בסיסי בחשבון או באנגלית. בעל החנות שבה עבדה סבתי אהב לצחוק על הידע המועט שלה. הוא קינטר על הדרך בה ספרה בכל שבוע את כספה... כך עד שלמדה להתמודד וידיעותיה השתפרו עד כדי כך שהיא נרשמה ללימודי שיננות ואף מצאה עבודה במרפאת שינים בלונדון. בגיל תשע עשרה פגשה את סבי, משה כהן מאירלנד והם החליטו להתחתן. הורים לא היו לה ואיש לא מנע ממנה מלהינשא לסבא המבוגר ממנה בעשרים שנה. הזוג הצעיר התגורר בדירת חדר באיסט סייד שבלונדון.
הולדתו של אבי הייתה נס רפואי אמיתי! הרופאים דיווחו לסבתא שבניסויים האכזריים של מנגלה נכרת חלק ניכר מאבריה הפנימיים. הוריו הוסיפו את השם יהונתן לשמו יצחק, כדי להודות שיד ה' הייתה זו שהעניקה להם את המתנה. שנתיים לאחר מכן בנס נוסף, נולדה גם בת.
***
בשנת תנש"א הזמינו את סבתא לכנס ב"יד ושם". למרות שבדרך כלל סבתא אינה אוהבת שלהשתתף בכינוסים כאלו המעלים זיכרונות כואבים, אך כאשר הסתבר שהכנס יתקיים בארץ, הייתה זו הזדמנות עבורה לבקר את אחותה התאומה המתגוררת בתל מונד.
פגישות עם חברים שהיו עבורה כאחים ואחיות ריגשו מאוד את סבתי, אולם רצוני לספר על תוצאה חשובה במיוחד שהניב המפגש: יוליוס שכבר נקרא בשמו היהודי יהודה בקון (צייר ומורה ב'בצלאל') שאל אותה אם יש לה מידע על משפחתה. כשעצב ניבט מעיניה היפות ענתה לו סבתא שהיא לא יודעת מאום על המשפחה, שקשה לה למצוא משהו משום שבבית היתומים היא עברה ניתוח למחיקת המספר שקועקע על זרועה. יהודה עזר לה למצוא תמונה שליוותה כתבה בעיתון. בתמונה נראית סבתא ילדונת כבת חמש, משחקת וידה מורמת אל על. התמונה הייתה קטנה ובאיכות גרועה, אך יהודה הגדיל אותה מספר פעמים עד שניתן היה לקרוא את המספר על הזרוע. כשמספר הזיהוי בידו, הלך הידיד היקר ל'יד ושם', שם גילה מידע על סבתא והוריה. מאז ניהלה סבתא חקירה דרך התכתבות עם אנשים שהכירו את בני משפחתה, וכך נודעו לה הפרטים אודות בית הוריה.
גם היום מנהלת סבתא חיים מלאים בעשייה ומעשי חסד רבים. היא אהובה מאוד על כל חבריה, ורבים בקהילה מכנים אותה בשם "דודה".
סבתא מביטה באהבה בילדיה ונכדיה וחושבת שהם הנקמה הטובה ביותר במנגלה ובנאצים ששאפו להכחיד ולהשמיד. המסקנה שלה חדה וברורה: עם ישראל חי!
כתוב תגובה