כשאבא נפגש עם אלפרד קוורצ'אק

שבועות רבים לפני שאבי מיכאל חגג את יום ההולדת השמונים שלו, התלבטנו אני ואחי, הזמר המפורסם דודו פישר, כיצד לחגוג את התאריך המיוחד הזה. אבא הזהיר אותנו כבר מזמן שמסיבות גדולות אשר בהן מוגש אוכל רב לא מושכות אותו. חשבנו על טיול לחו"ל ועל רעיונות נוספים, אבל אלו נפסלו בזה אחר זה ולכלל החלטה לא הגענו.

בשנים האחרונות נהג אבא לדבר לעיתים תכופות עם אלפרד, בנו הצעיר של הגוי הפולני שהציל אותו ואת בני משפחתו בזמן המלחמה. את מספר הטלפון שמר בתוך תעודת הזהות שלו, ולצערו הרב, יום אחד נעלמה תעודת הזהות ועמה נעלם גם המספר. אבא היה מודאג ואמר לנו: 'איני רוצה שום מתנת יום הולדת, אני מבקש מכם רק דבר אחד: השיגו עבורי את מספר הטלפון של אלפרד קוורצ'אק בן-מצילי".

ואז נולד הרעיון למתנת יום הולדת.

יום אחד התקשר אחי דוּדוּ לאבא וסיפר שמצא את מספר הטלפון והוא בדרך אליו, לקריית טבעון.

את אבא מצא בבית הכנסת, רכון מעל הגמרא, מקדיש את עיתותיו ללימוד תורה. הוא קרא "אבא", אבא הסתובב והושיט את ידו כדי לקחת את המספר – אבל אז שמע קול נוסף קורא בשמו "מיכלקו, מיכלקו". רגע, מהיכן מוכר לו הקול הזה? – שנייה אחת לאחר מכן כבר היה חבוק בזרועותיו של חברו מילדות, אלפרד קוורצ'אק.

חיים מתחת לאדמה

אבא היה ילד קטן והתרועע בדובנה עם שלושת ילדי השכן הפולני, פיוטר קוורצ'אק. יחד שיחקו והשתוללו, יחד אספו עצים להסקה, בעוד אבי המשפחה הגויית אוהב את הטיפה המרה ואילו אבי משפחת פישר, להבדיל, מחנך את בני ביתו ברוח ישראל סבא.

כשכל יהודי העיר דובנה נכלאו בגטו, ב-1941, והמצב הפך לבלתי נסבל, חיפש סבא פתרון. הוא הבטיח לגוי להעניק לו בכל יום די כסף עבור וודקה, ובלבד שייתן לו ולבני משפחתו להתחבא אצלו.

אבא ואלפרד

סבא ידע שיש גויים שלוקחים תשלום גבוה מאוד מיהודים, מחביאים אותם וכאשר אוזל הכסף מסגירים אותם לגרמנים, אבל השכן שלו שימש אולי קרן אור, מבין היחידות שזרחו בתקופה החשוכה ההיא. בשנת 1942, מעט לפני שהגטו המקומי חוסל ויהודי העיר דובנה נרצחו, נמלטו בני משפחתי וקרוביהם; סבי וסבתי, אבי, דודתי, אחיו של סבא ובני משפחתו אל ביתם של בני משפחת קְוַורְצַ'אק. שם חיכה להם מסתור מוסווה עשוי מלבנים, שנבנה בעומק שמונה מטרים מתחת לדיר בו שכנו חיות בית. המחבוא כלל שלוש מחיצות שהקצו אזורים נפרדים לכל משפחה.

כיצד הסתדרתם? – תוהים נכדיו של אבי – היום שני ילדים אינם יכולים לעיתים להסתדר בחדר מרווח אחד, כיצד יכולתם לשהות בבור במשך 18 חודשים, ימים ולילות? ואבא שלי עונה: גם אני איני מבין כיצד. הרצון לחיים והתקווה לצאת מהמלחמה בשלום דחפו אותנו. היינו עסוקים במחשבות אודות לחם או תפוח אדמה, החושים שלנו קלטו את הנעשה בעולם שמעלינו, קולות הפגזות וריח שריפות, ולא התפנינו 'לא להסתדר' בינינו.

לבור ירדו בסולם שנבנה בארובה, אשר מעליו היה מכסה. כל מי שהיה מרים את המכסה מלמעלה, היה רואה גזרי עצים להסקה. אבל סבא חשש. הוא ידע שברגע שגזרי העצים שנועדו להסוואה יתגלגלו אל הפתח, שוב לא יוכלו המתחבאים לצאת, ויהיו 'קבורים' בפנים. ועליהם היה גם לקחת בחשבון שאולי יבוא יום והגוי יתחרט ויפסיק להביא להם אוכל, או שמשהו יקרה לו והוא לא יפתח להם את המקום מבחוץ, ומה יקרה אז? על כן לקחו גללי פרות וחיברו למכסה הפתח. ברגע שהפתח נסגר, חזר הלכלוך למקום הסגירה. ובנוסף לכך, ליתר ביטחון, העמידו שפנים באזור. השפנים זזו לצד אחד כאשר פתח המילוט נפתח, אולם שבו לרבוץ עליו כשנסגר.

בפועל, השכן הגוי כן דאג לאוכל מדי יום. ברור שאסור היה לו לקנות אוכל רב ממקור אחד, כי אז היו עלולים לעורר שאלות; מי זה קונה בעת מלחמה אוכל רב כשבביתו רק חמש נפשות...

שלח השכן את שלושת בניו לקנות לחם במספר כפרים שונים בסביבה, ובנוסף לכך גנבו הילדים ממחנה קיץ לחם, בצל ותפוחי אדמה, שאותם נשאו בשקים גדולים. פעם – סיפר לנו השכן הצעיר – שמע את קריאת אחד השכנים: "הבנים של קוורצ'אק תלמידים טובים, ראיתם איזה שקי ספרים הם נושאים הביתה?"...

האמת היא שעבור הילדים של קוורצ'אק, כמו גם עבור ההורים, סיפור המחבוא דרש הקרבה עצומה. יום ולילה היו שומרים הילדים על הבית שמא יראו מישהו מתקרב. הם ויתרו על חיי החברה שלהם ועל פגישות עם חברים, על מנת להימנע מחשיפת הסוד שפליטים יהודים הסתתרו בביתם. אימם, מריה, סובבה תמיד בגינה, מרחרחת, חוששת...

פעם נכנסה בכל אופן אחת השכנות אל הבית. היא שאלה את מריה: "למי את מבשלת סיר ענק כזה של מרק ירקות? זו כמות עצומה ואתם רק חמישה?"...

מאת ה' הייתה זאת

אך הגרוע ביותר קרה כשהחזית התקרבה לדובנה והקרבות היו כחמישה ק"מ מהבית.

קטע זה של הסיפור ממזג את זיכרונותיו של הגוי הצעיר עם זיכרונותיו של סבי, שכילד הבין בתוך הבור פנימה את שקורה שם בחוץ:

אל הבית פנימה נכנסו שנים עשר חיילים גרמנים וארגנו בו תחנת רדיו ותחנת צפייה, כאשר הם צופים בתורנות כל הזמן מחלונות הבית על הרוסים. מנגד, במרחק לא רב משם, ישבו החיילים הרוסיים וצפו על הבית, על המפקדה שהציבו הגרמנים, ושני האויבים ירו זה על זה, כששריקות היריות מחרישות לכולם את האוזניים. הרוסים הבינו שבבית קיים מוקד צפייה והחלו להפגיז את הבית ואת יושביו, הפגזה שנמשכה כחמישה שבועות. כל אלו שזוכרים לספר על כך, לא מבינים עד היום כיצד זה קרה ששום פגז לא פגע בבית. אין זאת אלא שבורא העולם ראה את המעשים שנעשו שם ונשא את הכדורים לכתובות שונות...

לקראת סוף המלחמה, כאשר החזית התקרבה והגרמנים החלו לגייס פולנים לעבודות כפייה בגרמניה, עזבו בני משפחת קְוַורְצַ'אק את ביתם והצטרפו אל שאר המסתתרים במחבוא. כשלושה שבועות היו יחד עם המצילים ויחד אתם רעבו. כשהמצב הלך והחמיר החליטה סבתי, מלכה פישר, שאין היא יכולה לראות עוד כיצד כולם גוועים מרעב, גב' מריה קְוַורְצַ'אק הצטרפה אליה ויחדיו הן יצאו מהבור. הן נתפסו מיד והועברו למפקד הגרמני.

הנשים סיפרו למפקד שהן פולניות, בעלות הבית שבעליהן נלקחו לחזית, ושכנעו אותו להעסיק אותן. הן הציעו את עצמן לעבודה אצל הגרמנים ימ"ש, שטפו את רצפות הבית ובישלו, ואת שאריות האוכל לקחו לבונקר, לבני משפחותיהן. בכל פעם שהמפקד הגרמני שאל אותן היכן הן מתגוררות – הפנו אצבע לכיוון מסוים והראו (או בעצם לא הראו) בית ערטילאי. במשך עשרים וחמישה יום הן עבדו בשביל הגרמנים עד שקרא להן המפקד, חקר אותן והודיע להן, לתדהמתן, שלמחרת הוא יתלווה אליהן לבתיהן. למרבה המזל, הקב"ה צירף נס נוסף לניסים שקדמו לו, ולמחרת החלו הרוסים להתקרב והגרמנים ברחו.

כשהגרמנים עזבו את בית הגוי, לא נותר למשפחה לחם לאכול. האימהות שוב לא התבקשו לעבוד עבור החיות הנאציות והמחסור ניכר.

נושאים דברים ביד ושם

יום אחד היו אלפרד הצעיר ואימו בבית, כשחייל גרמני נכנס. האם הסבירה לחייל שאין אוכל, אין לחם בבית. החיילים אמרו לאלפרד לבוא עמם לקחת לחם. האמת – כך הוא סיפר לנו – הוא די פחד. הוא היה חלש מאוד אחרי ישיבה ממושכת במרתף, בלי שמש, עם מעט מאוד אוכל, ובכל זאת החליט ללכת אחריהם.

אלפרד מספר שהעמיסו לו על הידיים שבע כיכרות לחם. הוא לא הצליח להסתדר עם האוצר. כיצד יישא אותו? מאידך, לא היה מוכן להשאיר מאחור אפילו פירור לחם אחד. הילד השתדל ללכת כשכיכרות הלחם בזרועותיו, אבל התהפך. הגרמנים פרצו בצחוק. לא רחוק משם עמדה עגלה. הוא ראה שק מונח בעגלה, רץ, לקח את השק והכניס את כיכרות הלחם לתוכו, אך לילד החלש לא היה די כוח לרוץ הביתה עם האוצר. מה עשה? נשכב על הרצפה וזחל ממש על גחונו כשהוא מושך את השק אחריו מטר אחר מטר. הדרך הייתה זרועה גופות של גרמנים ורוסים. כשהוא הגיע ליעד, הכל בכו מרוב שמחה, כי חששו שכבר הרגו אותו.

אגב, סבא מספר שכיכרות לחם אלו הספיקו עבור כולם ממש עד יום השחרור.

*

לאבא שלי יש מידה רבה של הכרת טובה. למענו הבאנו את אלפרד ואשתו ארצה. טיילנו אתם והראינו להם את הארץ המובטחת לעם ישראל. בהתרגשות ישבנו והאזנו לזיכרונות ילדות משותפים של אבא וחברו. המבצע הזה היה מבצע לוגיסטי מורכב, אבל אחרי שבוע של חוויות ריגשיות כל כך מיוחדות, ואחרי סיכום יום ההולדת עם אבי שיחי', אני חייבת להודות שעשינו את הפעולה הנכונה, שימחנו מאוד את אבא, ואת אימא שותפתו, ועל כך אני מודה לבורא העולם.