קוראים וקוראות יקרים,

לא מזמן קראתי על מחקר שנערך במשך 75 שנה (!) שבו עקבו החוקרים אחרי קבוצות שונות של אנשים. קבוצה אחת הייתה של אנשים משכילים ואמידים ואילו הקבוצה השניה כללה אנשים שגדלו בשכונות עוני. המחקר ביקש לגלות מי מבין שתי הקבוצות הללו יהיו אלו שיאריכו ימים ויהיו בריאים יותר.

התוצאות היו מפתיעות.

אלו ששמרו על בריאות בגיל מבוגר, לא היו כאלו שהרוויחו יותר כסף, או אפילו כאלו ששמרו על רמת כולסטרול נמוכה. דווקא אלו ששמרו על מערכות יחסים טובות עם הסובבים אותם – בת הזוג (המחקר נערך על קבוצת גברים), המשפחה, החברים – הם אלו שזכו לאריכות ימים ולבריאות הטובה מכולם.

או כמו שאומרת הקלישאה, הבדידות הורגת.

נראה לי שאנשי המחקר שכחו לבדוק עוד אלמנט מאוד קריטי בתחושת הבדידות של האנשים. על אותה בדידות אני חושב בכל פעם שאני קורא את פרק כג מספר תהילים. המזמור מתאר בצבעים חיים את תחושותיו של דוד המלך, כשהוא שופך את נפשו לפני האלוקים. "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר..."

ואז מגיע המשפט העוצמתי הזה. "גם כי אלך בגיא צלמוות... "

אני מדמיין את דוד המלך פוסע על סף תהום עמוקה. מסביב שוררת אפלה קודרת; אולי גם רעשים של חיות חולפות ברקע.

הוא לבד. אף אחד לא איתו. אם, חלילה, יקרה לו משהו, אף אחד אפילו לא יידע מה קרה לו.

אבל דוד לא מפחד. " גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע, כי אתה עמדי!" הוא מרגיש. הוא יודע. הנוכחות האלוקית נמצאת איתו שם. היא עוטפת אותו. היא שומרת עליו. והוא ממשיך להתקדם.

בימיו של דוד המלך לא נערך מחקר לגלות את השפעתה של האמונה האדירה הזו על בריאותו של דוד. אבל הוא עצמו מגלה לנו בסוף המזמור את תחושתו האישית: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה' לאורך ימים".

אמן.

קריאה מהנה והמשך שבוע טוב,

הרב מנדי קמינקר