יום אחד הורה רבי ישראל הבעל שם טוב לתלמידיו לצאת למסע. הוא לא אמר להם לאן והם לא שאלו.

הם הרשו להשגחה העליונה להנחות את עגלתם לאן שתחפוץ, והיו סמוכים ובטוחים כי יעדו של מסעם ותכליתו יתגלו להם בבוא העת.

לאחר שנסעו שעות מספר, עצרו בפונדק דרכים כדי לסעוד את לבם ולנוח. תלמידי הבעש"ט שמרו על הלכות הכשרות בקפדנות מרובה. כאשר המארח סיפר להם כי הוא עומד להגיש בשר לארוחת הצהריים, ביקשו לראות את השוחט, בחנו אותו על הלכות השחיטה ובדקו את סכינו. הדיון בהלכות הכשרות המשיך לאורך כל הארוחה כשהם מבררים את כשרותו של כל רכיב ורכיב שהוגש להם.

תוך כדי הארוחה נשמע קול מאחורי התנור. היה שם קבצן זקן שנשכב לנוח.

"יהודים, יהודים!" הוא קרא לעברם. "האם אתם כל-כך זהירים במה שיוצא מפיכם כפי שאתם זהירים במה שנכנס אליו?"

קבוצת התלמידים סיימה לאכול בדממה, עלו על העגלה וחזרו למז'יבוז'. הם הבינו היטב מה רצה ללמד אותם רבם.