בשבוע שעבר התחיל בני ללכת לשני חוגים שונים. כמו אימא פולניה חיכיתי לו מחוץ לדלת החוג, מדי פעם היטיתי אוזן ומבט לראות איך הולך… עוד לפני ששאלתי אותו איך היה, כבר הבנתי לבד. מחוג אחד הוא חזר מאושר ושמח, ומחוג אחר הוא יצא בלי חשק ובלי רצון להמשך.

מה היה ההבדל הגדול?

העידוד.

בחוג הראשון שמעתי כי המדריך עובר בין הילדים וזורק לכל אחד מילות עידוד. "יופי, אתה מתקדם!" או "אתה עובד מקסים!", "נהדר! תמשיך ככה…" ועוד. הכי התרגשתי כשהבן שלי אמר למדריך בהקשר להוראה מסוימת: "זה קשה לי, אבל אני מתגבר!" והמדריך שיבח ועודד אותו עוד יותר.

בחוג השני לעומת זאת המצב היה הפוך למדי. מי ש"עשה יפה" קיבל מחמאה, ומי שעשה פחות "יפה" קיבל "ביקורת סמויה" או פשוט שתיקה. שמעתי אותו אומר לאחד הילדים: "איזה יופי, כל הכבוד!" ולילד שישב לידו והתקשה מעט: "זה לא טוב, תמחק ותעשה מהתחלה". סוף החוג היה החלק המצער ביותר. כל הילדים הציגו למדריך את היצירות שעשו. חלק מהילדים זכו לתשבחות והתפעלות וחלק אחר, כמו גם הבן שלי, זכו להנהון קצר ומילים בסגנון: "אה… אוקי, זה מה שיצא לך?…". ראיתי על פניו של בני את הצער. בדרך הביתה הוא אמר לי: "אני לא עושה טוב, רק פלוני ואלמוני עושים יפה".

למה חשוב לעודד?

עידוד הוא מלשון עוד ועוד. כשאנחנו מעודדים ילד, מעודדים בן זוג, מעודדים את עצמנו, אנו מחזקים את הכוח והרצון לעשות עוד. לעומת זאת ההפך מעידוד הוא הייאוש. התחושה שאתה לא מסוגל, לא טוב או לא מוצלח. וממילא תחושה כזו מפחיתה את הרצון לנסות.

בדור שלנו נדמה לעיתים כי קצת שכחנו לעודד. הורים רבים מרגישים קושי לעודד את ילדיהם, כאשר הם מרגישים כי הדרך "לשנות" ילד היא דווקא על ידי כך שנזכיר לו מה הוא צריך לעשות אחרת. גם בבית הספר נוצר מצב שבו אנו מדגישים דווקא את השגיאות והחלקים הדורשים תיקון מאשר את הטוב, את הכוח והיכולת. תפיסה זו נובעת מתוך המחשבה כי ההתייחסות לשגיאות או לטעויות תגרום לילד להימנע מהם ולהתקדם.

עם זאת בעולם של עבודת הנפש, אנו מבינים כי ההתייחסות לטעויות ולחולשות עלולה דווקא לחזק אותם בתוכנו ולפתח את האמונה של האדם בחלקים החלשים שבתוכו.

בחיים אנו נדרשים להתאמץ, לנסות, להעיז; אך כשאנו מלאים בתחושות של חוסר יכולת, הסיכוי לכך קטן. מצב זה מביא לכך שהמוטיבציה לנסות או להעז, תופחת.

מהו עידוד?

הרבה פעמים שמעתי את המשפט "אנחנו מעודדים אותו כל כך הרבה, אבל שום דבר לא עוזר!". צריך להבין מהו עידוד אמיתי.

שלושה מרכיבים עיקרים לעידוד נכון ובונה:

1. יוצר הרגשה טובה אצל הילד/הבוגר. הגדרתו של העידוד נובעת על פי האופן שבו העידוד מתקבל אצל הצד השני. עידוד שיוצר מרירות או כעס, כנראה שאינו עידוד אמיתי. אך עידוד שמחזק הרגשה טובה, מחזק את האומץ והאופטימיות, מחבר את הילד (או הבוגר) לכוחותיו ולטוב שבו, הוא עידוד בונה ונכון.

2. מתייחס לנקודות אמתיות שקיימות באדם. עידוד לא יכול להיות שיקרי. העידוד אינו מעלים קשיים שקיימים, ולא יגרום לילד שקשה לו בחשבון או באנגלית, להפוך לתלמיד המצטיין. הילדים שלנו אינם טיפשים. ילד למשל שיודע שהוא לא מוכשר בציור, והאמא תאמר לו: "איזה ציור, ממש פיקאסו!", יבין שמנסים ל"עבוד עליו", וזה רק יכול להחליש אותו יותר. העידוד הנכון מחזק בטחון עצמי, ומגביר את המוטיבציה לנסות. לכן ניתן לומר לילד שכזה למשל, שהוא בחר צבעים יפים, או לשאול אותו אם הוא נהנה מלצייר? העידוד מוכרח להיות אמיתי. ובאופן זה הוא בונה קומה אמתית בנפשו של הילד.

3. מחזק באדם את ההנאה ממה שקיים בו. בחוג הראשון שסיפרתי לכם עליו, ראיתי כי בני ממש נהנה ממה שהוא עושה. על אף שחלק מהמשימות בדרך לא היו לו קלות הוא פשוט נהנה! וזה כוחו של העידוד. העידוד גורם לילד או לאדם ליהנות מהמאמץ שלו. ליהנות ממה שקיים בו, לראות טוב בעצמו, ולשמוח על כל השתדלות שעושה. ילד שנהנה ממעשה ידיו, יחשוש פחות, יעיז יותר והעיקר – יהיה שמח.

מטרת העידוד הינה לחבר את האדם אל ה"יש" הקיים בו. לפני זמן מה סיפרה לי מישהי על החוויות שלה בתור תלמידה. "בכל פעם שהיית מביאה מבחן הביתה, תמיד היו ההורים שואלים אותי, למה לא קיבלת יותר? פעם אחת קיבלתי 96! חשבתי שההורים שלי יהיו באמת מרוצים סופסוף. להפתעתי התגובה שקיבלתי הייתה: "לאן נעלמו עוד 4 נקודות?..."

ייתכן כי הוריה חשבו שבדרך זו הם "מעודדים" אותה להצליח יותר. אך עידוד זה שלא נתן הרגשה טובה לילדה אינו נקרא עידוד. אולי להפך. הוא סוג של ייאוש: "אף פעם הורי לא יהיו מרוצים ממני". המטרה שלנו בעידוד היא לגרום לילד לשמוח במה שקיים בו. גם לילד שקיבל 60 במבחן ניתן לומר: "ידעת 60% מהחומר! בהמשך אם תרצה אני מאמין שתוכל לדעת גם 65%…". תגובה כזו שמחברת את הילד אל היש, מחזקת את ההנאה ממה שכן ידע, ובכך מגבירה את הרצון לנסות ולדעת עוד ועוד.

חשוב להבין כי העידוד אינו מועיל רק עבור העניין הנקודתי עליו הופנה העידוד אלא שהוא בונה בילד באופן עמוק יותר את היכולת והמוכנות להאמין בעצמו, להתמודד, להעיז ולהרגיש את עצמו כיכול ומסוגל. כמבוגרים העידוד מסייע לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו בלי פחד ממה שיגידו, ומתוך אמונה שאמנם איננו מושלמים, ויש בנו גם חולשות אבל יש בנו הרבה כוח ויכולת.

העידוד לרוב מתבטא במילים, אבל לא תמיד. אצל מבוגרים פעמים זה יכול להתבטא בחיבוק חם וכנה. במבט תומך או אפילו בקריצה המשדרת "אני מאמין בך!"