צדפות שבורות חותכות בכפות רגליי היחפות בעודי הולכת אחרי בני במורד החוף אל משטחי הסלע שעל דיונות החול, שם אומרים שחיים סרטנים קטנים. מה נעשה אם באמת נראה סרטן תינוק? לא ברור, אך בכל זאת אני הולכת אחרי בני. די לי ללכת בעקבותיו כשהשמש שוקעת לאטה אל תוך האופק ומקרבת את סיומו של יום שבו בני היה מאושר לגמרי.

במשך חופשתנו בעיירת חוף מרוחקת, נראה כאילו בני שרוי במעין חופשה משלו. בדרך כלל הוא מאוד מתוח וקשה לו לקבל שינויים בשגרת יומו, אך כעת הוא הניח מאחוריו במפתיע את הבעיות שהופכות את חיי בית הספר למאבק, ואת אלה שמקשות עליו למצוא חברים ולשמור עליהם. הוא משחק עם אחותו, תופס ראשנים ומתיידד עם כלב תועה. הוא תופס מדוזות שנשטפו על החול וקובר אותן בקברים אישיים בלתי מסומנים.

במשך כמה הימים הללו, חיינו נקבעים על ידי הים והחולות, הגאות והשפל והציד אחר יצורי מים. סלמנדרות חיוורות בגון החול משמחות אותנו תוך שהן חומקות ולא מניחות לנו לתפוס אותן. סרטנים נסוגים לתוך נקיקי הסלעים ודג שמך שלם נשטף מתוך הים על הגלים. כאן על החוף השקט, משפחתנו מוצאת לה בדידות ותחושת צוותא. אנו מוצאים זה את זה בהיעדר אנשים אחרים.

רק כשאנו שבים הביתה ביום השלישי, שבה הכבדות לשרור בקרבנו. הכבדות הזו היא משקלם של מצבי הרוח שלו ושל כעסיו, הגורמים לנו להצטרך ללא הרף לצפות מראש את תגובותיו ולתכנן הכל בהתאם לצרכיו. "אנחנו לא צריכים שהוא יהיה אחר ממי שהוא", אני מסבירה לבעלי בתגובה לשאלתו הדוממת כשאנו עוברים זה על פני זה בחפזון הכנות הבוקר, ההתלבשות ("אל תלבש את זה! זה לא מתאים!"), ומציאת נעליים אבודות ("טוב, איפה שמת אותם אתמול בלילה?") והמאמץ להגיע בזמן ("אם לא תמהר, נאחר לבית הספר!")

כאשר בני לבוש סוף סוף וממהר לצאת מן הבית, אני חולמת לבנות בית ספר על הים, בית ספר מלא בסרטנים וסלמנדרות ולוח בחול. בית ספר שהגלים ישטפו וינקו אותו מדי לילה וימחו את כל מאבקינו עד הבוקר.

כאשר נולדה בתי, למדתי שההורות דורשת את כל מה שיש לך. מבני למדתי שההורות דורשת לפעמים אפילו יותר מזה.

בימים שבהם אני מתעוררת עם מיגרנה, הדם הולם כתופים בראשי, בתי מבינה שלאמא שלה יש יום קשה. בגיל תשע היא חסונה וגמישה רגשית דיה כדי להכיר בצורך לשחק בשקט ולפסוע בזהירות. היא עושה כמוני ומכירה בצורך שלי להיות לבדי עכשיו. אך בני פשוט לא מסוגל להתמודד עם סימני המתח בקולי ולו הקלושים ביותר או עם הסטייה הקלה ביותר משגרת יומנו.

כאשר אני יוצאת מחדרי, הוא כבר מצא לו מפלט מתחת לשולחן חדר האוכל שלנו, פגוע אנושות מבקשתי שייצא מן החדר. לוקח זמן רב לפתותו לצאת משם.

הורות מסוג זה דורשת הליכה על חבל דק. היא דורשת שליטה עצמית מושלמת וערנות נגד המעידות הקטנות של כעס ושל חוסר סבלנות שמלוות אפילו את ההורות המעולה ביותר. היא דורשת נתינה שופעת עם יבול מאוחר.

היא דורשת גם נסיגות תכופות אל המקומות השקטים הנסתרים, החבויים להם בשולי עולמנו המתורבת. כוח המרפא של הטבע הוא פלאי. ילד נזקק כל כך משתחרר מן הכבלים, זונח את הספקות ואת הפחדים במרדף אחר יצורים ימיים. אחרי כל הפעמים שבהם נאלצתי להוביל אותו למקומות שהכניסה אליהם מפחידה אותו, כמו כיתות עמוסות ורועשות וחדרי מבחנים שנראים תמימים אך מוזרים כאחד, זו ברכה ללכת אחריו על סלעים ודיונות חול. אנו צדים בשפע את כל אותם יצורים קטנים אשר מתרוצצים וזוחלים וחומקים ושוחים, ואנו מתפלאים למראה כוח החיים הייחודי והמושלם המתבטא בכל מה שאנו מוצאים.

בעבור בני, שאוהב את היצורים הללו, די לו בכך שיצורים כאלה קיימים, למרות שהם נשארים לא מודעים לקיומו. די לו לאהוב אותם בלי שאהבה זו תוחזר אליו או תקבל הכרה כלשהי.

בעודני הולכת אחריו דרך הדיונות, אני נאבקת ללמוד את השיעור הזה. בעבורי, אהבה הייתה תמיד התחלה של שיחה. אבל זה בדיוק האתגר של אהבת הילד הזה – לאהוב אותו בלי להזדקק לתגובה. אני רוצה לאהוב אותו כפי שהוא עצמו אוהב, באהבה שאינה שאלה אלא סלע איתן המסוגל לעמוד מול סערת הגלים הגבוהים, החולות הנודדים והשאלות שאין עליהן מענה.