שמחת-תורה ביחידות

לאחר-מכן הגיע חג הסוכות1. סוכה – בנינו על חשבוננו כתוספת לבית, כביכול כחדר-מבוא אל חדרנו, כדי שהקור לא יחדור ישירות אל החדר עם פתיחת הדלת. בעלת-הבית דרשה שנבנה גם גג על-גבי החדר, ואמרנו לה שבינתיים אין לנו כסף לכך, ובחורף – כשיגיעו ימי הכפור – נעשה זאת.

לאחר-מכן הגיע יום שמחת-תורה. ספר-תורה עדיין לא היה אז ברשותנו. האורח שהיה אוכל אצלנו בימים באותה תקופה – קיבל עבודה כשומר, ובליל שמחת-תורה היה עליו לשהות בשדה ולשמור שהתבואה הצומחת שם לא תיגנב. היינו איפוא אני ובעלי לבדנו בחדר.

הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן-ערך כמוני לתאר את החווייה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!" הוא אמר את מלות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו – בלילה הראשון בבית-הכנסת, בנוכחות מאות רבות של יהודים, ולמחרת – בלילה השני – בביתנו, בנוכחות המקורבים בלבד, שמנו מניינים אחדים. בבית כמו בבית-הכנסת – לא זו בלבד שהיו ריקודים, אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה...

בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד – בינו לבין עצמו, כמובן – כשבפיו הניגון שכונה בעירנו "ניגונו של הרב"2. בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב סביב בעריכת ההקפות: "זך וישר הושיעה נא... טוב ומטיב עננו ביום קראנו" – ניתן היה לחוש במלים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. "יודע מחשבות הושיעה נא... לובש צדקות עננו ביום קראנו"...

היתה זו עבורי חווייה קשה ביותר. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך את כל שבע ההקפות.

למחרת בבוקר אמר בעלי מתוך אותה חיות את הפיוט "שישו ושמחו בשמחת-תורה".

ימים נוראים בדמעות שליש

כאמור לעיל, בשנה זו3 – שבה כבר היתה בעיירתנו כמות ניכרת של יהודים מפונים – התכנס קיבוץ של יהודים לתפילות הימים הנוראים.

ברוסיה מקובל, שגם אלו שבימים כתיקונם אינם שומרי תורה, נוטים בחודש תשרי – ברובם – למצב-רוח דתי יותר. יהודים רבים החלו איפוא לפנות לבעלי כאל גוף מרכזי לעניין זה, איש איש בשאלותיו ובבקשותיו. היו ביניהם אנשים מבסרביה, מפולין וממקומות רבים נוספים. ברוב המקרים היו אלה נשים, שכן המפונים היו ברובם מבסרביה, שם עצרו השלטונות משפחות שלמות כשהם מפרידים בדרך את הגברים משאר בני המשפחה, וכל הנשים התרוצצו ממקום למקום כדי לברר את מקום הימצאם של בעליהן. לבבותיהם של כולם, כמעט, היו מרים עליהם מאוד.

רק חלק מהמפונים – אלו שהגיעו ממוסקבה ומערים דומות נוספות – שמחו על יציאתם מאזור סכנת המלחמה, ומאחר שעלה בידם להביא עמהם מעט מרכושם – החלו מיד לסחור בו בשוק. אבל גם אנשים אלה התקשו מאוד לסבול את הצפיפות והתנאים הקשים בדירות ואת מזג-האוויר. רבים מהצעירים השתלבו בבתי-מסחר אלה, אבל הציבור בכללותו הביט עליהם מיד בעין רעה, והם חיו חיים של חוסר-מנוחה.

מכל אלו התקבץ ציבור ניכר לתפילות. יהודים בעלי-צורה, שניתן יהיה למנותם כשליח-ציבור, כבעל-קריאה וכבעל-תקיעה – לא היו ביניהם; היו אלה יהודים פשוטים ורחוקים משמירת תורה. ומאחר שספר-תורה כבר היה ברשות בעלי, וגם שופר הבאתי מביתי – נאלץ בעלי לעשות את כל זאת בעצמו, הכל מתוך רגש כה רב – "כל עצמותיו תאמרנה". הן זה חמש שנים שלא ראה תפילה שכזו!

האווירה ששררה בקרב הציבור כולו – ההזדככות, הבכיות – היתה מלאת-חרדה.

כדי ללכת מהמקום שבו התפלל המניין אל ביתנו, היה צורך לעבור דרך שני עמקים, לרדת ולעלות במעלה הר. המרחק היה גדול למדי. במוצאי יום-הכיפורים, כשנכנס בעלי אל החדר לאחר קידוש-לבנה, פשוט לא יכולתי להכירו. שינוי כה רב התחולל במראה פניו! הוא – לעומת זאת – שמח מאוד על כך שעלה בידו לחגוג את הימים הנוראים בצורה כה נאה.

שמחת-תורה שלא יישכח

בימים הראשונים של חג הסוכות כבר לא ניתן היה להתפלל באותו מקום; אבל לקראת הימים האחרונים אורגן המניין שוב.

שמחתם של המתפללים באותו שמחת-תורה – אינה ניתנת לתיאור במלים. היו שם פשוט ריקודים, והשתתפו בשירה ובהתוועדות גם אנשים שמעולם לא עשו כך במקומם שלהם. רבים אמרו לאחר-מכן שבהיותם עם בעלי בבית-הכנסת בחג, שכחו את כל צרותיהם, וגם עתה מרגישים הם עדיין את השפעתו ופעולתו עליהם. אחדים ערכו "קידושים" בבתיהם, והזמינו אליהם מספר אנשים לכיבוד.

שמחת-תורה שכזה לא התקיים באף אחת מהערים באזור, אלא בעיירה זו בלבד, משום שבה שהה בעלי. המתפללים אמרו שבעלי לא יישכח מהם לעולם.

מי שראה את בעלי יושב ומתוועד באותו שמחת-תורה – יכול היה לחשוב שאדם זה לא חווה כל סבל בחייו... מראה פניו השתנה מאוד לרעה, אולם רוחו היתה איתנה למדי.

כפור בלתי-נסבל

ימי החגים – שרוממו אותנו מעט ממצב-הרוח הנדכה, הפשיטו אותנו מענייני ימות החול, והציבו אותנו בדרגה נעלית קצת יותר – חלפו להם, והחלו חיי היום-יום, חיים חסרי עניין.

בחורף זה הופיעו גלי-כפור רבים למדי, שכללו אפילו שלגים. לדברי תושבי המקום הגויים לא היו גלי-כפור שכאלה זה למעלה משלושים שנה. הם אף הוסיפו וטענו שה"ז'ידים"4 הם שהביאו את מזג האוויר הגרוע...

בתי המגורים שם אינם מותאמים להסקה, ואין בנמצא תנורים כדי לחמם באמצעותם את החדרים.

הקירות בנויים מחימר (הנקרא בקאזאחית "סאמאן"). בקיץ המצב שם נסבל, אבל בחורף הכל נרטב מהקור, ובכל בוקר, כשהגיע הזמן לנעול את הנעליים – או את מגפי הלבד שהיו נוהגים לנעול שם – הן היו תמיד רטובות. מובן מאליו שהצורך להמתין עד לאחר ניגוב וייבוש הנעליים או המגפיים, ולאחר-מכן עד שהרגליים יתחממו, היה בלתי-נעים ביותר. לעתים קרובות אף היו הקירות מתמלאים עובש.

מצאתי בונה-תנורים יהודי, והוא החל לבנות עבורנו מין תנור קטן באמצע החדר, שעליו ניתן יהיה לבשל ולאפות, ובו-זמנית (ב"same time", כפי שאומרים כאן) הוא גם יחמם את החדר. אלא שברשותו של בעל-מלאכה זה לא היו הלבנים הנחוצות לבניית התנור, ולהביאן ממקום אחר – לא היה באפשרותו. הובלתי איפוא הביתה בעצמי, במחילה, למעלה ממאה לבנים – אותן ליקטתי בעצמי אחת לאחת בהתחכמויות שונות, מאחר שלא ניתן היה לקנותן בשום מקום. סוף-כל-סוף הושלם ב"ה התנור הקטן, ואקצר כאן את כתיבתי בעניין זה.

מעתה החלה בעיית השגת חומרים להסקה. לא היה קל להשיגם, אבל הדבר עלה בידינו איכשהו.

הבעיה האמיתית היתה בכך שהארובה, שדרכה היה העשן אמור לצאת החוצה בשעת הסקת התנור, היתה משותפת לנו ולבעלת-הבית, וכשהסקנו את התנור – נפגשו בארובה שלהבות האש של שני התנורים, כל העשן התפרץ אל תוך החדר, והיה זה בלתי-אפשרי להימצא בתוכו. החדר כולו היה משחיר מפיח העשן.

בחפשנו עצות למנוע את העשן, נמנענו מלהסיק את התנור באותו הזמן שעשתה זאת בעלת-הבית. ועדיין, כשהיתה מתלקחת שנאתה האכזרית כלפינו – וכלפי יהודים בכלל – היתה ממהרת להסיק את תנורה מיד כשאנו הסקנו את שלנו, כדי שהעשן יתפשט לחדרנו. ובכלל, הרוחות העזות שנשבו באותם ימים היו אף הן מסיטות את העשן אל תוך חדרנו.