"למה?" מלה קטנה זו בת שלוש האותיות תמיד מגלמת בחובה עולם שלם של תהייה וסקרנות. תכופות היא מלווה בכאב, וכמעט מן הנמנע הוא שתהא מכילה לא מעט תסכול.

לפעמים אני שומעת אותה מגיעה ממעמקי נשמתי. לפעמים אני שומעת אותה מגיעה מקולי הציני אחרי יום מתיש ועמוס במיוחד. לפעמים היא מגיעה ממקום של צער ויגון אחרי שפגשתי בטרגדיה או במצוקה קשה מנשוא.

אני תמיד שומעת "למה" מילדיי. כיוון שגילם נע בין שלוש לחמש-עשרה, השאלה מגיעה מהם בכל הצורות, הגדלים והסוגים – החל מ"למה אני צריכה ללבוש עוד סוודר", דרך "למה אני צריך לגמור את ארוחת הערב לפני שאני מקבל חטיף" ועד "למה אני צריכה ללכת לישון כל כך מוקדם יותר מ"כל" שאר חברותיי לכיתה".

אני שומעת "למה" גם מבעלי. למה הוא לא יכול להשאיר את ספריו וניירותיו פזורים על שולחן האוכל? או, למה הכל צריך להיות מאורגן כל כך הרבה זמן מראש?

ואני שומעת "למה" גם מתלמידיי המבוגרים במכון ללימוד תורה, כמעט בכל פעם שאני מעבירה שיעור או נותנת הרצאה. למה החוק היהודי דורש מנשים נשואות לכסות את שערן. למה אסור לנו ללחוץ על המתג להדלקת האור בשבת? למה איננו יכולות ללבוש בגדים המכילים תערובת של צמר ופשתן?

אני אוהבת להתגאות בכך שלרוב יש לי תשובות שלוות, הגיוניות ונבונות לשאלות הללו.

אני יכולה להושיב את ילדיי להסבר ארוך על כמה ארוחות מזינות ומאוזנות ודי שינה חשובים כל כך לבריאותם ולרווחתם הגופנית והנפשית.

אני יכולה להסביר לבעלי על יתרונות השמירה על הסדר והארגון וכמה עוזר הדבר להקל על המשך הטיפול בדברים.

ואני יכולה להסביר לתלמידותיי על יופיים של ערכי היהדות כמו הצניעות, או על המידה שבה ההימנעות מעבודה יצירתית בשבת יכולה להעניק לנו כוחות מחודשים לכל השבוע הבא.

אבל לפעמים, ההסברים ההגיוניים הללו לא מצליחים להשביע רצון. אני מסבירה ומסבירה עד כלות כוחותיי ובסופו של דבר פוגשת רק צרור של טיעוני-נגד.

לפעמים קורה שאני נגררת לדיון ארוך שהופך לוויכוח סוער, ובסופו שנינו נותרים מבוצרים בעמדותינו, בלי שאיש מאתנו זז אף סנטימטר לכיוון נקודת השקפתו של האחר.

למדתי מניסיוני, שבמקום לנסות לשכנע את בעלי או את ילדיי ביתרונותיה הברורים של דרך החשיבה הנבונה שלי, לפעמים מוטב פשוט לענות, "מתוק שלי, בבקשה פשוט תעשה את זה, בשבילי".

אולי לא אשכנע את בעלי כמה יפה שולחן המהגוני כשהוא עומד עירום ונוצץ, כיוון שברור שהוא לא רואה ולא מעריך זאת, אלא הוא רואה את השולחן כמקום אכסון לגיטימי, ושום דיון לא ישכנע אותו לשנות את דעתו. אבל אם כל פעם שהוא אוסף את ניירותיו מן השולחן הוא מראה לי כמה אכפת לו מרצונותיי וכמה אני חשובה לו, אזי כל התמונה משתנה מקצה לקצה. הוא מוכן להקריב קרבנות שכאלה רק כדי להוכיח לי כמה הוא אוהב אותי.

ואני לא אשכנע את הבן שלי שהוא זקוק לסוודר נוסף, למרות שלי קריר, כי ברור שלו לא קר. אך הוא יסכים "לעשות לאמא טובה", כי אחרי ככלות הכל, זו רק דרך קטנה להראות את הערכתו לכל הדברים שאמא עושה למענו.

באשר לתלמידותיי ולקול הציני שבתוכי, הרי כשטיעונים רציונליים פשוט לא מצליחים לשכנע את ה"למה" הבלתי-פוסק, אני נוהגת לומר: "כי זה מה שאלוקים רוצה".

אני לא מבינה מדוע אני לא יכולה לקנות חליפה מאוד יפה רק משום שהיא מכילה גם צמר וגם פשתן. אבל אם זה משמח אותך, ה', אסתדר גם בלעדיה. אחרי ככלות הכל, זה המינימום שאני יכולה לעשות כדי להראות לך כמה אני מכירה לך תודה על כל הטוב שאתה מרעיף עליי.

בהתחלה נהגתי לחשוב שתשובה כזו לילדיי, לבעלי או לתלמידותיי היא מעין מפלט לפחדנים. ככלות הכל, איך יכולה אישה אינטליגנטית המכבדת את עצמה להרשות לעצמה להישמע כל כך "אמוציונלית" ו"לא רציונלית"?

אבל אז הבנתי, שאמנם תשובה כזו לא מדגישה את ההיבטים הרציונליים של הטיעון שלי, אך היא בהחלט מדגישה למה בעצם אני נמצאת בדיון הזה מלכתחילה. היא שופכת אור על מוקד מערכת היחסים שביני לבין ילדיי ולבין בעלי, ושביני לבין התלמידות שלי וביני לבין אלוקים, ללא קשר לעניינים הספציפיים שבהם מדובר.

תשובה הזו מעלה לפני השטח חיבור בינינו המגיע עמוק לקשר המהותי שבינינו – קשר כה עמוק שהוא עולה על כל היגיון.

בעוד ההיגיון מוגבל לניסיון האישי של כל אדם ולתפיסת המציאות שלו, הרי התשובה הזו נוגעת בחיבור הנצחי שביני לבין ילדיי, ביני לבין בעלי, ובינינו לבין אלוקים.

וקשר זה הוא דבר ששום נסיבות או טיעונים לא יוכלו להפריע לו לעולם.

____________________

(ואגב, במקרה הנדיר שבני לא מוכן לאכול את האפונים שלו אפילו אחרי שאני מתחננת בפניו "בבקשה תאכל אותן בשבילי!" אני תמיד יכולה לעבור לשיטה הנושנה ולשלוח אותו לחדרו. אחרי הכל, אני עדיין אמא שלו!).