משפט על כיכר לחם

לאחר שחלף זמן-מה – התעורר הרצון לאכול. לחם – לא ניתן לגולים, ואף תמורת תשלום לא ניתן היה להשיגו.

פעם עמד בעלי בתחנת-הרכבת, וראה שמתבצעת מכירת לחם לאלו שהיתה להם הזכות לכך. בראותו קומוניסט אחד שהחזיק במשרה חשובה, שבזכותה הגיעה לו מנה כפולה, שאל בעלי את הקומוניסט אם יסכים למכור לו חתיכת לחם, ואילו בעלי יותיר ברשותו את המרק והבשר הכלולים במנה. הקומוניסט השיב בחיוב, ומכר חתיכת לחם לבעלי תמורת סכום כסף מסויים.

אחד הפקידים הבחין בשניים כשהם סוחרים במנות המזון, דבר שהיה אסור בתכלית. הוא קרא מיד לקונה ולמוכר ורשם את שמותיהם, במטרה להעמיד אותם למשפט.

הבאתי היטב את האימה שחווה בעלי באותם ימים, כשלפתע מצא את עצמו נושא על שכמו חטא "טרי", בשעה שזה-עתה הגיע למקום חדש. בחשש גדול המתין בעלי ליום המשפט, ואם-כי אינני זוכרת את כל פרטי התהליך, בסופו של דבר הוא צלח את התקרית בחסד לפי-ערך, משום שלא ניתן היה להאשים את המוכר יתר על המידה, בשל מעמדו.

כל זה אירע לפני שהגעתי לשם.

הדירה בדנייפרופטרובסק בסכנה

לאחר שהגיע בעלי למקום גלותו, בסוף חודש שבט, עסקתי כחודש ימים בהכנת מלתחה בסיסית של בגדים – כאלו שניתן היה ללבוש במקום הגלות – ובסידור מעמד דירתנו בדנייפרופטרובסק.

מיד לאחר נסיעת בעלי רצו השלטונות לקחת ממני את הדירה, ומטבע הדברים עלה לי הדבר בבריאות מרובה. לכל-לראש – הרי הייתי זקוקה למקום לגור בו, ובעיקר – שמרתי על הדירה מתוך תקוה שבעלי יחזור במהרה והכל ישוב להיות כבעבר. כאשתו של אנטי-מהפכן שנשלח לגלות, חלה כמובן ירידה גדולה במעמדי החוקי, והדבר הכעיס אותי מאוד.

למרבה המזל, האחראי על הבניין, שהיה יהודי קומוניסט, נהג כלפי בידידות שאינה ניתנת לתיאור. הוא פעל בדרכים כשרות ובלתי-כשרות, תוך סיכון תפקידו ופרנסתו, ולא התחשב בשום דבר עד שעלה בידו לשמור את הדירה ברשותי.

משהוברר שאוכל להישאר בדירתי, הכנסתי דייר לאחד מחדרי הבית, ואני ורחל נשארנו לגור בשאר החדרים. משסיימתי לסדר כל זאת התחלתי להתכונן לצאת לדרך, ושבוע לאחר פורים1 יצאתי בדרכי אל בעלי.

***

עצירה במוסקבה

בהתאם לזמני נסיעתן של הרכבות באותם ימים, נסעתי לשבת למוסקבה, וממוסקבה נמשך המסע חמישה ימים נוספים עד שהגעתי לציאילי. הצלחתי לקחת עמי כלים כשרים לפסח, שומן-עופות כשר לפסח, מצות ויין, על-אף שבתנאי אותם ימים היה זה מהדברים הקשים ביותר לביצוע.

במוסקבה השגתי לחם ותפוחי-אדמה, ובעזרת אישור ממכר שעבד בנ.ק.וו.ד. השגתי כמות ניכרת של מוצרי מזון במסגרת "חלוקה סגורה" שלא כל אדם זוכה להצטרף אליה, וכך הכנתי מזונות שיספיק לנו לזמן-מה.

באמצעות מכר שהיו לו מהלכים בכל "החלונות הגבוהים" (כפי שאומרים שם), השגתי כרטיס לרכבת שבה אוכל להגיע לפני שבת, ושאינה מגיעה לציאילי בשעת לילה, שכן הירידה מהרכבת – בהליכה רגלית כמובן – קשה דייה גם ביום, והיה כמעט בלתי-אפשרי לשלוף את הרגליים מן הבוץ בכל צעד.

יחסם של ידידינו וחברינו הטובים במוסקבה אלי היה כה חם ומסור, עד כדי כך שהוא עצמו נתן בי כוח לסבול את כל הצרות.

כשהגעתי למוסקבה, פניתי היישר מבית-הנתיבות – מבלי לקחת את חפציי – אל משרד התביעה, כדי להירשם בתור להגשת בקשה לשחרור בעלי שנשפט לגלות. נצטוויתי להגיע כעבור יומיים, מועד שחל ביום שישי בשבוע.

הגעתי בזמן הנקוב. ההרגשה במהלך ההמתנה והעלייה למשרדו של ראש התביעה בכבודו ובעצמו – אינה ניתנת לתיאור במלים. מאות אנשים המתינו שם, כל אחד במר-לבו. כולם רצו להיטיב את מצבם של קרוביהם, ובד-בבד פחדו מהסכנות הגדולות הכרוכות בכך. כשנכנסתי פנימה התקבלתי בסבר פנים יפות, אולם למרות סגנון הדיבור האדיב של הפקידים במקום – לבבותיהם של הנזקקים לשירותיהם לא חדלו מלהלום בחזקה ולו לרגע אחד.

הפקידים הקשיבו לכל דבריי, והבטיחו לי שיבחנו מחדש את כל המסמכים הנוגעים אל בעלי הגולה ויענו לי על בקשתי במכתב לביתי. כשברשותי כל ההבטחות האפשריות אך מצב-רוחי עגום – כמו כל אלו שהגישו שם בקשות דומות – יצאתי אל הדירה שבה שהיתי בשבת.

נסיעה של יותר מחמש יממות

במוצאי שבת, בשעה שתים-עשרה בלילה, היה עלי להמשיך בנסיעתי. כשהגיע שעתי לצאת לדרך, התאספה קבוצה – כחמישה-עשר במספר – מידידינו ומידידינו הטובים, והלכנו כולנו יחד אל בית-הנתיבות. השתמשנו בכל התחבולות האפשריות כדי שנוכל להעביר את כל החבילות שהיו ברשותי (דבר שהיה אסור אז על-פי חוק). שילמנו היטב לסבל, והחבילות נכנסו אל הקרון.

הנסיעה עתידה היתה להימשך יותר מחמש יממות. אחד ממלוויי העניק מתנה לאשה הממונה על הקרון, כדי שתשגיח עלי במשך כל הנסיעה, ותדאג לספק לי תה חם ומצרכים נוספים שניתן היה להשיג ללא בעיות כשרות.

בין הנוסעים ברכבת יחד עמי היו סוחרים גדולים, וכן מלומדים, פרופסורים מהאוניברסיטאות החדשות שהוקמו בערי הבירה של הארצות שבעומק אסיה. לאן אני נוסעת ואל מי אני נוסעת – לא סיפרתי לאיש. רק ביום החמישי של הנסיעה, כשהתקרב זמן ירידתי מהרכבת, אמרתי להם שאני נוסעת אל בני העובד ב"איספולקום".

איחוד מחדש

בתחנה המתינו כולם לכלי הרכב שסברו שיבוא לאסוף אותי, ובינתיים סיפרו לי עד כמה גרוע מזג האוויר המקומי – החום, הביצות והיתושים, וכי אנשים מתים כאן מקדחת המלריה. כשהגיע זמני לצאת מן הקרון, נשאו אנשים אלה עבורי את כל החבילות, והמתינו לבני שיבוא עם כלי רכבו. לתדהמתם, בני וכלי הרכב לא הופיעו, ובמקומו קיבלו את פני בעלי ז"ל ויהודי גולה נוסף...

יחד עם שמחתי הרבה על כך שעלה בידי לראות את בעלי שוב, הרי מראהו החיצוני ולבושו, כמו כללות השינוי שחל בפניו, והשינוי שהורגש איכשהו בכל מראהו, חוררו (אם להשתמש בלשון הדיבור) חור בלבי. אבל מובן שהתחזקנו למרות הכל, גם הוא וגם אני.

בשלב זה החלה פרשייה חדשה – ה"ירידה לעיר" (כפי שהדבר מכונה שם), ולאחר-מכן החזרה לתחנת הרכבת לבדי, כדי לארגן את העברת כל החפצים שהבאתי עמי אל הדירה. ארגון ההעברה ארך מספר ימים, וכמעט לא היה מי שיעשה זאת. לבסוף התנדב קאזאח אחד, פראי במקצת, לשאת את החפצים על כתפיו, ואילו את החבילות הנותרות נשאנו שלושתנו – בעלי, אני והיהודי הנוסף.

הדרך – יותר משני קילומטרים אורכה – היתה קשה, כולה בוץ דביק שהקשה מאוד על ההליכה, אולם הגענו כולנו בשלום.

היה זה כפר עני להחריד. כשראו תושבי הכפר את החבילות הרבות, הם החלו לראות בנו עשירים גדולים, בהתאם להבנתם. אולם מאחר שהיחס שם אל הגולים לא היה רע, הם מחלו לנו על "עושרנו", ולא נהגו בנו ברוע כפי שנהגו באנשים עשירים בכלל.

תנאי החיים בציאילי

החדר שאליו הגענו היה בביתה של משפחה טטארית2, שכללה איש, אישה ו"שקץ" קטן בן מספר שנים. כדי להיכנס לחדרנו היה עלינו לעבור דרך חדר-מבוא, שהיה רטוב מבוץ ואפלולי מרוב זבובים, ואחריו היה עלינו לעבור דרך חדריהם של בעלי-הבית – חדר השינה וחדר האוכל.

מיד עם הגיענו לשם הבאתי קומקום, והרתחתי תה באמצעות שבבי-עץ שאספתי. כדי לשתות את המים מהכוס היה צורך להמתין עד שהם ישקטו מרתיחתם והעפרורית שבהם תשקע אל השוליים. עם הזמן התרגלנו לכך, אך בפעם הראשונה אין הדבר עושה רושם טוב כלל.

בזמן ששתינו את התה ישבה בחדר הסמוך הגויה עם ילדה, ודלת לסגור בה את החדר – לא היתה; ואילו חומר לשיחה ודברים לספר זה לזה – לאחר שנה שכזו היה בשפע.

בינתיים פרש כבר הלילה את כנפיו, והיה עלינו להתארגן למנוחה קלה. מקור האור היחיד בחדרנו היה מין פמוט קטן שמולא שמן. אכלנו את ארוחת הערב ומילאנו כד מים (אף הוא מן הדברים שהשגתם דרשה מאמץ גדול) לנטילת ידיים של שחרית. כיסיתי את שני החלונות בכיסויים כלשהם שמצאתי בין הדברים שהבאתי עמי. רצינו לנוח מעט, ומיד החלה פרשייה חדשה – הזבובים שגרמו לנו למין תחושת עקצוץ. למרות כל זאת עלה בידינו גם לישון מעט.

בבוקר קמנו משנתנו, וכך החל להתנהל לו סדר-יום מסויים, שלפיו התנהגנו מעתה מדי יום. בכל יום לפנות-ערב נהגנו ללכת אל בית-הנתיבות. היה זה המקום היחיד שהכניס מעט חיים לחיי השגרה. היה שם ספסל קבוע שסביבו נהגנו להתאסף. יהודים גולים היו רק שניים – בעלי ז"ל ועוד אחד, מהחוגים המשכילים בקייב, איש "בונד"3 לשעבר, שכבר ישב במאסר כמעט שנתיים. שאר הגולים היו בני לאומים שונים. כולם כבר ידעו שהגעתי. היחסים בין כל הגולים היו חמימים מאוד וחוצי-לאומים; זכרונות העבר שלהם איחדו אותם.

פעם הבחנתי במהנדס נוצרי שתפס את בעלי בזקנו ושאל אותו: "כיצד עלה בידכם לשמור על זקנכם המלא? אני שואל זאת משום משום שבעבר חלקתי את תא-המאסר עם יהודי שהוכה לאחר שסירב להניח לסוהרים לספר את זקנו, ובשל כך גילחו את זקנו לחלוטין".

נהגנו לשבת שם עד השעה עשר בלילה, ולאחר-מכן פנה כל אחד מהגולים אל מקום מגוריו4.