אחת המתנות היקרות ביותר שנתן לנו אלוקים היא היכולת לעסוק בפעילויות היומיומיות של החיים במצב של "טייס אוטומטי".

בכל פעם שאנו לומדים מיומנות חדשה, כמו הליכה, נהיגה, הקלדה וכן הלאה, אנו עושים זאת קודם כל באופן ידני, תוך תכנון כל צעד והשקעת חשיבה בכל שלב של התהליך. (בשיעור הנהיגה הראשון שהיה לי, לא יכולתי להבין איך מצפים ממני להדליק את האיתות, להביט בראי, לסובב את ההגה ולשים לב להולכי רגל בעת ובעונה אחת – כל פעולה דרשה את מלוא תשומת הלב שלי!) בסופו של דבר, אחרי שאנו חוזרים שוב ושוב על אותה משימה, אנו עוברים מן החלק המודע של המוח לחלק הלא-מודע, ומתחילים לעשות זאת באופן אוטומטי. אנו יכולים ללכת, לנהוג ולהקליד בלי להשקיע בכך כל תודעה או מחשבה.

זו בהחלט מתנה, שבלעדיה היינו מוגבלים למספר הפעולות שאותן היינו מסוגלים לבצע בכל זמן נתון. אם להשתמש במלה שנעשתה פופולארית לאחרונה, לא היינו מסוגלים לעסוק ב"מולטי-טאסקינג", כלומר, לבצע פעולות רבות בו-זמנית, שכן כל פעולה הייתה דורשת מאתנו להקדיש לה במודע את מלוא תשומת לבנו.

הצד השלילי של מתנה יקרה זו, היא שהתת-מודע שלנו מאחסן בצורה אוטומטית הן את חוויותינו החיוביות והן את אלה השליליות.

להלן אביא דוגמא לכך:

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים, הבחנתי בכך שאחד מתלמידיי מסרב שוב ושוב להשיב על שאלותיי. בהתחלה חשבתי שאולי הוא אילם, אך כשראיתי אותו משוחח עם חבריו במגרש הכדורסל, נשללה תיאוריה זו מהר מאוד. לאחר מכן, גיליתי שבמשך ארבע השנים האחרונות לא השיב ילד זה למורה כלשהו.

אחרי טיפול ארוך, התגלה שהוא סובל מהפרעת קשב (ADD). כשהיה בכיתה ג', טווח הריכוז שלו היה 3–5 דקות, והמורה ניסה להחזיק את תשומת לבו בכך ששאל אותו שאלות לעתים קרובות ונזף בו על כך שלא ידע את התשובות. המציקן של הכיתה החל ללעוג לו ולומר שהוא טיפש, וכו'.

כיוון שהיה ילד רגיש מאוד עם הערכה עצמית נמוכה, הוא למד לקשר בין השבה על שאלות לבין מצב בו גורמים לו להרגיש טיפש. האסוציאציה השלילית שנוצרה במוחו הייתה שעדיף לא לדבר עם מורים.

היה צורך בטיפול לטווח ארוך כדי שילד זה יפתח מחדש בטחון עצמי ואמון במוריו. בסופו של דבר הוא החל שוב לדבר. זה הושג רק באמצעות כך שניתנו לו אסוציאציות חיוביות רבות ביחס למענה על שאלות המורה.

אני שומע אנשים מתפלאים: מדוע בני הגדול מרביץ לאחיו הקטן כשהוא מרגיז אותו? מדוע כל פעם שהבוס שלי קורא לי למשרד שלו, אני מפחד ומתחיל לרעוד? למה בתי המתבגרת מסרבת לספר לי מה עובר עליה? מדוע אני מפחד לתת אמון באנשים אחרים?

יתכן שקיימות תשובות שונות לכל השאלות הללו, אך יכול מאוד להיות שהמשותף לכולן הוא התנסויות שליליות קודמות, אשר גורמות לנו אוטומטית להרגיש או לפעול בדרך מסוימת.

ככל שאנו צעירים ופגיעים יותר כשזה קורה, כן תהיה האסוציאציה חזקה יותר, הן לשלילה והן לחיוב.

כאשר אנו רואים את ילדנו או את בן/בת זוגנו מגיבים בדרך מסוימת לסיטואציות מסוימות, לא יעזור לנו סתם להגיד להם להפסיק, וגם לא יעזור להאשים אותם. סביר מאוד שהם לא מודעים כלל למניעיהם – הם טסים על טייס אוטומטי. אולי עלינו לחפש את האסוציאציה השלילית הקודמת ולרפא אותה, כדי שיוכל להתחולל שינוי.