הגיע תורי לשלם בקופה בסופרמרקט. נתתי להם את כרטיס האשראי. הכרטיס חסום. נתתי להם את כרטיס האשראי השני שלי. הכרטיס חסום. – "אתם מקבלים צ'קים?" – לא, הם לא מקבלים צ'קים. (אני לא כועסת עליהם. גם אני לא הייתי רוצה לקחת צ'ק ממישהו ששני כרטיסי האשראי שלו חסומים). ספרתי כמה כסף יש עליי – לא מספיק כדי לשלם את החשבון.

האנשים בתור התחילו להתעצבן והקופאית החלה לאבד את הסבלנות. "טוב, אין בעיה", אמרתי לעצמי. הסתכלתי בעגלה והתחלתי להוציא דברים. "אנחנו לא באמת זקוקים למיץ, וגם לא לגבינה המיוחדת הזאת..." רציתי להגיע למה שאני באמת זקוקה לו, לרדת לדברים החיוניים באמת. שילמתי עבור מה שיכולתי לשלם ויצאתי מן החנות. חלק בתוכי הרגיש נבוך ומושפל, אך חלק אחר שבי שאל, "מה כל כך לא בסדר בלהסתדר עם מה שאלוקים נותן לך? אם זה מה שיש לנו, למה אני מרגישה מקופחת אם אין לי יותר?"

כאשר יעקב עזב את בית הוריו וברח מאחיו עשיו הוא חלם חלום. בחלום הופיע סולם ומלאכים עלו וירדו בו. ה' הופיע בפני יעקב בחלומו ואמר לו, "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בראשית כח, טו). כאשר יעקב קם בבוקר, הוא נדר נדר לאלוקים וביקש ממנו לתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש – "וידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (שם, פסוק כ).

יעקב התעורר זה עתה מנבואה בה הקב"ה עצמו הבטיח להיות עמו תמיד. הוא באמת היה יכול לבקש כל דבר. מדוע לא לבקש עושר? או לכל הפחות, לבקש רווחה, סוס חדש (או מכונית, בשפתנו כיום), זהב, כסף.... לפחות בקש איזה סטייק משובח! במקום זאת ביקש יעקב לחם לאכול ובגדים ללבוש. "אלוקים, תן לי את מה שאני צריך, לא יותר ממה שאני צריך. תן לי את מה שאתה יודע שטוב ביותר עבורי ואת הדברים שיוציאו ממני את המיטב שבי". מאוחר יותר, אנו רואים שה' בירך את יעקב בעושר, בילדים רבים ובכבוד רב. אך יעקב מעולם לא ביקש אף דבר מאלו, והוא ידע שהם לא נועדו בשבילו או אך ורק לצורך הנאה, אלא היו אלה כלים שניתנו לו כדי להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר ולהתקרב למקור הרוחני שלו.

יום אחד עברתי ליד חנות בה היו נעליים במבצע במחיר ממש מגוחך – רק עשרה שקלים לזוג. נעליים בעשרה שקלים! אתם יכולים לתאר לעצמכם? תמורת עשרה שקלים תוכלו לקבל נעליים בכל צבע מצבעי הקשת, ואף יותר מכך. זו הייתה מעין מכירת חיסול ואנשים קנו את הנעליים האלה בטירוף. אני רואה את זה הרבה וגם אני עשיתי דברים כאלה. את פותחת את הארון ויש לך בגדים ששכחת מהם או שמעולם לא לבשת! הטלפון, או המחשב, שמחירו היה 1,000 שקלים נמכר עכשיו במחיר 150 ש"ח. קני אותו! את צריכה אותו? כמובן שלא, אבל את תשכנעי את עצמך שאת כן זקוקה לו, כי הוא כזאת מציאה. אנשים נכנסים לחובות כי הם קונים "מציאות". בשביל מה? כדי שהנעליים שלך יתאימו בדיוק לחצאית שלך, שכמובן צריכה להתאים באופן מושלם לחולצה שלך. אין לזה סוף, אין בכך כל שמחה, כל התרוממות רוח. אם בכלל, זה מותיר אותך בתחושת ריקנות ותשוקה לעוד.

"בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך" (מלכים א' ג, ה).

שלמה ביקש חוכמה והבנה – "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע..." (שם, פסוק ט).

"וייטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה. ויאמר אלוקים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עושר ולא שאלת נפש אויביך ושאלת לך הבין לשמוע משפט. הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך. וגם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך" (שם ג, י–יג).

ההיסטוריה מציינת את המלך שלמה לא בשל עושרו הגדול אלא בשל חוכמתו הרבה. הוא ביקש חוכמה וקרבה לאלוקים וזה מה שהוא קיבל, ואף הרבה יותר מכך. זהו אותו מלך שלמה שמלמדנו, "אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה גם זה הבל. ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראית (ראות) עיניו. מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו. (קוהלת ה, ט–י).

לדאבון הלב, אנו מושפעים מחברה שאוכלת לא כשהיא רעבה, אלא כשהיא משועממת, ואנו נותנים לילדינו עוגיות וממתקים רק כדי להשקיט אותם. עודפים מסיחים את דעתנו, וזה מייאש ממש, כיוון שאנו הרבה יותר מכך. רבי שניאור זלמן מליאדי, "האדמו"ר הזקן", אמר: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – גם זאת אין צריכים. אין משמעות הדברים שאנו אמורים לענות את עצמנו ורק כך נרגיש טוב – להפך! בהלכה אנו רואים שבחגים אדם אמור לאכול בשר ויין ולתת ממתקים לילדיו. כהכנה לחג, בעל צריך לקנות לאשתו בגדים ותכשיטים חדשים. אך דבר זה נעשה למטרה מסוימת. אלה אמורים להיות אמצעים להתקרב לאלוקים. אולם כאשר אנו מתפנקים בדברים שאינם נחוצים, לעתים קרובות מדי דעתנו מוסחת מן המטרה ולא מתקרבת אליה.

עכשיו אני עומדת ללכת לסופרמרקט. אני יושבת עם עט ופיסת נייר. אני עושה רשימה של הפריטים להם אני זקוקה באמת ושאנו יכולים להרשות לעצמנו לקנותם. אני עושה זאת משום שאני יודעת שקל מאוד ללכת לשם ולרדת מן המסלול.

"ה', אנא תן לי רק לחם לאכול ובגד ללבוש. תן לי חוכמה והבנה ועזור לי לשמוח תמיד בחלקי".