אימא פונה לבנה המתבגר ושואלת, "מה מציק לך?" "לא משנה", עונה הנער תוך משיכת כתפיים.

בעל שואל את אשתו "האם עשיתי משהו שעיצבן אותך? משהו לא בסדר?" פניה המאוכזבות עוטות ארשת האומרת, "לא משנה..."

אב שואל את בתו, "האם סיימת להכין את שיעורי הבית שלך? האם למדת למבחן?" הבת מגבירה את הווליום באוזניות שלה וממלמלת, "לא משנה..."

עבורי, אין דבר המשקף טוב יותר את רוח התקופה כמו גישת ה"לא משנה" הרווחת בכל. אנחנו דור של לא-משנה, שחי לפי המוטו "חיה ותן לחיות". המצווה הראשונה שלנו היא "היה בעל ראש פתוח לערכי המוסר של אנשים אחרים", או לחילופין, לרצונם להיות חסרי ערכים. פתיחותנו מתקבלת בתשואות כסובלנות, אך בעבורי, היא מריחה יותר כאדישות.

שמתי לב שכשאני שואלת את ילדיי מה הם רוצים לארוחת הערב, לעולם לא אשמע "לא משנה." הם יודיעו לי באופן מאוד ספציפי אלו מנות הם אוהבים ולא אוהבים, ואיך הם מעדיפים שהן תבושלנה. אך מרגע שעולה לדיון דבר-מה שמעבר לצרכינו המיידיים ביותר, המאמץ שנדרש כדי לבטא עמדה רגשית חזקה בעדו או נגדו, או כדי לנסח דעה מבוססת היטב, או כדי להתערב בסיוע מעשי, הופך ליותר מדי בשבילנו, ולכן אנו מסתפקים ב-"לא משנה".

דפוס המחשבה של "לא משנה" חלחל אל כל פן של החברה שלנו – אל הפוליטיקה, אל בתי הספר, אל מקום העבודה, אל מערכות היחסים שלנו, אפילו אל אופן הלבוש שלנו. צעירים ומבוגרים כאחד לובשים חפתים מהוהים, ג'ינסים קרועים, מכנסיים נפולים – כל דבר שזועק "לא משנה" (באופן אירוני, נבלה שעות ושקלים רבים בנסיון להשיג את המראה הזה של אדישות אקראית).

"לא משנה" משמעו, אני לא באמת חושב שממש איכפת לך. אפילו אם איכפת לך מספיק כדי לשאול, אני לא חושב שתעשי את המאמץ הנחוץ כדי לשנות את הסיטואציה או לעזור לי לשנות את הנסיבות שלי. לכן בואי נהיה כנים: אם לא באמת איכפת לך לגבי זה ולי בוודאי שלא איכפת, אז למה אנחנו בכלל טורחים לדון בכך?

אז הנער המתבגר מזעיף פנים בדממה ומחפש כל מיני עיסוקים מזיקים כדי לשכוח את אומללותו. הזוג מצטרף ל-50% מן האוכלוסיה בבית הדין לענייני גירושין, כיוון שלא יכלו לטרוח ולעשות את המאמץ הנוסף הנחוץ כדי לפתור את הקונפליקטים שלהם. וילדינו ממשיכים להרגיש שחינוכם אינו רלוונטי.

אינני בטוחה כיצד גישת ה"לא משנה" הזו הפכה לדבר כל כך מוטבע בחברה שלנו. אולי היא התחילה כסובלנות אמיתית למנהגיהם של אחרים, ואולי הפצצת המידע של אמצעי התקשורת בכל מיני זוועות ואסונות – טבעיים או שנגרמו על ידי בני אדם – יצרה בתוכנו את מנגנון ההגנה הזה כדי לסתור רגשות של חוסר ישע מוחלט אל מול טרגדיות רבות כל כך. או שאולי זה קרה בשל המהירות האדירה של הקידמה הטכנולוגית: כאשר כל העולם הוא כפר גלובלי קטן, אנו חשים שאנו חסרי משמעות בתוך התוכנית הכללית.

יש לפעול נגד אדישות רעילה זו מן השורשים כלפי מעלה, ללא קשר לגורמים לה, ולהתחיל בשנותיהם המוקדמות והמעצבות ביותר של חיי ילדינו.

עלינו להעניק לילדינו שני ערכים בסיסיים שהיהדות אימצה לה מקדמת דנא, והם:

התורה מלמדת אותנו שכאשר אלוקים ברא את אדם הראשון, הוא ברא אותו כאינדיבידואל יחיד (שאינו כמו שום צמח או מין אחר של בעל חיים). הסיבה לכך, כך מבארים חכמינו זכרונם לברכה, היא שאלוקים רצה ללמד אותנו לנצח נצחים את חשיבותו של כל אדם; שכל אדם הוא אכן עולם ומלואו.

מצד שני, המין האנושי נברא כאחרון בבריאה כולה, ביום השישי לבריאה. היה זה כדי ללמדנו אחריות כלפי עולמנו. אם אדם פועל עם ערכים ואידיאלים ומכיר באחריותו כלפי שאר הבריאה, הוא גבוה מכל שאר היצורים. אולם, אם הוא מתעלם מאחריותו, אזי הוא צונח לרמה נמוכה אף יותר מזו של החרק הזעיר ביותר הזוחל עלי אדמות.

האתגר שלנו הוא להחדיר בילדינו את האמונות המהותיות והבסיסיות הבאות:

· אתה חשוב. אתה משנה. אתה אדם בעל פוטנציאל אינסופי. אתה עולם שלם, ואתה יכול להשפיע. כבד את עצמך. כבד את מי שאתה יכול להיות ופעל בהתאם לכך.

· גדול ככל שהנך, הרי גדולתך משתקפת רק בתובנה שקיימים דברים גדולים ממך אשר שווים שתקריב למענם: ערכים וערכי מוסר, קהילה ומשפחה. אושרך האישי אינו מטרה בפני עצמה, אלא עליך להרגיש תחושת אחריות כלפי עולמך.

ערכים פשוטים אך מהותיים אלה הם הדבר שמבדיל אותנו כבני אדם. חיוני שנאמין בהם ושילדינו יוכלו לתת בהם אמון.

כיוון שיותר מדי מונח על כפות המאזניים מכדי שננטוש את ילדינו לאכזריותו של עולם "לא משנה", לא רלוונטי ונעדר יראת כבוד ויראת אלוקים.