אתם מאמינים באלוקים? בטח, אתם אומרים (גם אם אתם אומרים שלא ממש, בשקט בשקט, כשאף אחד לא רואה אתם מוצאים את עצמכם מתפללים לאותה ישות עליונה שתעזור לכם). אבל באיזה אלוקים אתם מאמינים? האם האלוקים שלכם כועס וקוצף, מחפש למצוא את כל החוטאים ולהעניש אותם על חטאיהם אחת ולתמיד? או אולי האלוקים שלכם הוא רך ורחום, המחבק ומלטף ומוותר לכולם, גם לפושעים האיומים ביותר?

אנו נוטים לראות הכול דרך זוית הראיה שלנו והיא די סובייקטיבית. לפיכך, סביר להניח כי אדם חסר סבלנות ידמיין את האלוקים כחסר סבלנות אף הוא, ואילו אדם טוב לב ורך מטבעו ידמיין לעצמו אלוקים דומה.

אך האמת היא לא כאן ולא כאן, או ליתר דיוק גם וגם. האלוקים הוא לא מוגבל ותכונותיו אף הן לא מוגבלות.

האלוקים הוא כמו ההורים שלנו.

אבא ואימא טובים עלולים לכעוס. לעתים רחוקות, אם הילד יעשה משהו מאוד חמור, הם מסוגלים לתת סטירה קטנה (כמובן רק לשם חינוך ולא כדי להוציא את כעסו!), לצעוק על הילד או להעניש אותו בדרך אחרת.

אבל האם הם שונאים את הילד? כמובן שלא. להיפך: הם אוהבים את הילד ורוצים בטובתו. הם רוצים לחנך אותו, למען עתידו ולמען הצלחתו שלו. לא תמיד הילדים מבינים זאת, אך זו האמת.

אנו נמצאים בתקופת בין המיצרים. בכל שבת משבועות אלו, אנו קוראים הפטרות המכונות "תלת דפורענותא" (שלושת הפורעניות). הפטרות אלו כוללות את תוכחתו של האלוקים לעם ישראל לחזור בתשובה בטרם תבוא עליהם הצרה של חורבן בית המקדש.

מי שקורא את ההפטרות בשטחיות, במהירות, עלול לחשוב כי בורא העולם 'מוציא את זעמו', חלילה, על עם ישראל. אך עם קצת מחשבה אנו שומעים בין המילים הכועסות את העצב, את התחינה של האלוקים לעם ישראל: אנא, היו טובים יותר. אני לא רוצה להעניש אתכם, אני רוצה רק בטובתכם.

הנה כמה מילים מתוך הפטרת פרשת השבוע:

"רחצו היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע!... לכן, נאום האדון ה' צבאות אביר ישראל, הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי... ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה."

מי יתן ונזכה להתגשמות נבואה זו, בקרוב בימינו.