פרק י"ט

1בַּחֹ֨דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי:
ביום הזה: בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו:
2וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:
ויסעו מרפידים: למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה:
ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:
נגד ההר: למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח:
3וּמשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָֹה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ומשה עלה: ביום השני. וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה בבקר:
כה תאמר: בלשון הזה וכסדר הזה:
לבית יעקב: אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:
ותגיד לבני ישראל: עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין:
4אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָֽאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי:
אתם ראיתם: לא מסורת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם:
ואשא אתכם: זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס. ואונקלוס תרגם ואשא, ונטלית יתכון, כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבר דרך כבוד למעלה:
על כנפי נשרים: כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן, (שמות יד יט) ויסע מלאך הא-להים וגו' (שם כ) ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם:
ואבא אתכם אלי: כתרגומו:
5וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ:
ועתה: אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות:
ושמרתם את בריתי: שאכרות עמכם על שמירת התורה:
סגלה: אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת:
כי לי כל הארץ: והם בעיני ולפני לכלום:
6וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: שרים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו:
אלה הדברים: לא פחות ולא יותר:
7וַיָּבֹ֣א משֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֹֽה:
8וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב משֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֹֽה:
וישב משה את דברי העם וגו': ביום המחרת, שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר, הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:
9וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־משֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶ֘יךָ֘ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּֽעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַֽאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד משֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־יְהוָֹֽה:
בעב הענן: במעבה הענן וזהו ערפל:
וגם בך: גם בנביאים הבאים אחריך:
ויגד משה וגו': ביום המחרת שהוא רביעי לחודש:
את דברי העם וגו': תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:
10וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֤ה אֶל־משֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם:
ויאמר ה' אל משה: אם כן, שמזקיקין לדבר עמם, לך אל העם:
וקדשתם: וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:
11וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י | בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָֹ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי:
והיו נכנים: מובדלים מאשה:
ליום השלישי: שהוא ששה בחדש. ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, (שמות כד ד) ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
לעיני כל העם: מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כולם:
12וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּֽׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת:
והגבלת: קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:
לאמר: הגבול אומר להם, השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך:
ונגע בקצהו: אפילו בקצהו:
13לֹֽא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אֽוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִֽחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַֽעֲל֥וּ בָהָֽר:
ירה יירה: מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה, שהיה גבוה שתי קומות:
יירה: יושלך למטה לארץ, כמו (שמות טו ד) ירה בים:
במשך היבל: כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות:
היבל: הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו של יצחק היה:
14וַיֵּ֧רֶד משֶׁ֛ה מִן־הָהָ֖ר אֶל־הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת־הָעָ֔ם וַיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם:
מן ההר אל העם: מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם:
15וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁל֣שֶׁת יָמִ֑ים אַל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה:
היו נכנים לשלשת ימים: לסוף שלושה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש ניתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום. לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי:
אל תגשו אל אשה: כל שלושת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת:
16וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּֽחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּמַּֽחֲנֶֽה:
בהית הבקר: מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו ביחזקאל (יחזקאל ג כב) קום צא אל הבקעה וגו', (שם כג) ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד:
17וַיּוֹצֵ֨א משֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַמַּֽחֲנֶ֑ה וַיִּתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר:
לקראת הא-להים: מגיד שהשכינה יצאה לקראתם, כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא:
בתחתית ההר: לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית:
18וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵ֠י אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהוָֹ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּֽחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד:
עשן כלו: אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כוליה, ולא תרגם תננא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמ"ץ מפני שהם שם דבר:
הכבשן: של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר (דברים ד יא) בוער באש עד לב השמים. ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האוזן, מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו (הושע יא י) כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי, אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו (יחזקאל מג ב) וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים, אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן:
19וַֽיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד משֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָֽאֱלֹהִ֖ים יַֽעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל:
הולך וחזק מאד: מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאוד. ולמה כך מתחלה, לשבר אזניהם מה שיכולין לשמוע:
משה ידבר: כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא (שמות כ ב) אנכי ולא יהיה לך והקב"ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע:
יעננו בקול: יעננו על דבר הקול, כמו (מלכים א' יח כד) אשר יענה באש, על דבר האש להורידו:
20וַיֵּ֧רֶד יְהוָֹ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָֹ֧ה לְמשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל משֶֽׁה:
וירד ה' על הר סיני: יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (שמות כ יט) כי מן השמים דברתי עמכם. מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:
21וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־משֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶֽהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָֹה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב:
העד בעם: התרה בהם שלא לעלות בהר:
פן יהרסו וגו': שלא יהרסו את מצבם על ידי שתאותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר:
ונפל ממנו רב: כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב:
יהרסו: כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:
22וְגַ֧ם הַכֹּֽהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהוָֹ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֹֽה:
וגם הכהנים: אף הבכורות שהעבודה בהם:
הנגשים אל ה': להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:
יתקדשו: יהיו מזומנים להתיצב על עמדם:
פן יפרץ: לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:
23וַיֹּ֤אמֶר משֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה לֹֽא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַֽעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַֽעֵדֹ֤תָה בָּ֨נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ:
לא יוכל העם: איני צריך להעיד בהם שהרי מותרין ועומדין הם היום שלושת ימים, ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות:
24וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָֹה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַֽהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַֽעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָֹ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם:
לך רד: והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:
ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים: יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה. אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והם מחיצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה':
פן יפרץ בם: אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם כשהיא סמוכה במקף משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:
25וַיֵּ֥רֶד משֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם:
ויאמר אליהם: התראה זו: