שאלה:

אני נפגשת בהמון אנשים שונים בחיי. יש כאלו שמגדירים את עצמם דתיים, אחרים לא. מהו, בעצם, דתי?

תשובה:

לפי מיטב המסורת היהודית, אנסה להשיב לך בשאלה.

ישנן שתי מילים המשמשות לסירוגין, אך למעשה יש להן משמעויות שונות מאוד. מהו ההבדל שבין "רוחני" ל"קדוש"? רוחניות פירושה קשר לענייני הרוח, במקום לעולם הפיזי והחומרי. אדם רוחני הוא חסר אנוכיות, אולי סגפני, אדם השואף להחדיר את חייו במשמעות גבוהה יותר, לחשוב על אחרים ולשרת אותם, לא את עצמו, לראות את תכלית החיים ואת הטוב שבהם. אך הרוחניות מוגבלת על ידי רוחו של האדם עצמו, הבחנותיו, עצמיותו. אתיאיסט יכול להיות אדם רוחני. הוא עשוי בהחלט להיות אדם טוב, אדם נהדר. הוא יכול להרחיק לכת ולהגביה עוף ככל שרוחו מאפשרת לו.

המונח "קדוש" מתייחס ליסוד השמימי-אלוקי, לזה שקדושתו באה ישר מן הא-ל או קשורה אליו. כאשר אנו עושים את מה שאומר לנו אלוקים, אנו נוגעים ביסוד הקדושה. אנו עולים גבוה יותר ממגבלותינו שלנו. אנו מתחברים למהות הא-ל הכל-יכול בעצמו. יתכן שלא בהכרח נבין את הא-ל, אך כאשר גבר מניח תפילין או כאשר אישה טובלת במקווה, בין שהם מרגישים רוחניים או לא, הם נוגעים בהווייתו של אלוקים. אכילה בשבת היא מצווה. יחסים זוגיים במסגרת הנישואין, (בזמן הנכון, בנסיבות הנכונות) הם מצווה. הם קדושים. הקדושה לא קשורה לסגפנות, אלא לאלוקים.

הרוחניות באה מן האדם. הקדושה באה מאלוקים.

דוגמא מעשית: אדם יהודי עשוי ללכת לבית-הכנסת בשבת, להתפלל, לומר קידוש על היין וכו'. יתכן שהוא לא מרגיש רוחני במיוחד כאשר הוא עושה את הדברים הללו, אך בכך שהוא שומר שבת באופן שבו ביקש אלוקים שנעשה זאת, הוא קדוש. כיוון שהוא מתחבר אל אלוקים בהתאם לרצונו של אלוקים. באופן דומה, הוא עשוי להחליט להדליק קטורת או לנגן מוסיקה בשבת כדי להעצים את רגשותיו הרוחניים – אך בכך שהוא מחלל את חוקי השבת, הוא סטה משביל הקדושה.

מצד שני, יכול להיות אדם הממלא את מצוות ה' בדיוק כפי שה' ציווה אותו, אך ללא כל מאמץ להיות רוחני, בלי אהבת אלוקים או יראת אלוקים, כך שהוא נשאר למעשה חומרני וגס לאחר קיום המצווה בדיוק כפי שהיה לפני כן. היהדות מלמדת, שבסופו של דבר, מצוות כאלה הן נעדרות-נפש, מתות. התורה מצווה אותנו "לבחור חיים". השאיפה הרוחנית להתחבר עם אלוקים, היא המחיה את המצוות מבפנים.

אם כן, מה מגדיר אדם כדתי? באופן אידיאלי, שילוב של קדושה ורוחניות. אדם השואף לקיים את מצוות אלוקים – ובכך הוא קדוש – אך השואף למצוא את הרוחניות במה שהוא עושה. אדם שאינו מסתפק בקיום מוכני של המצוות, אלא המשתדל להתחבר עם היסוד האלוקי בכל מעשיו. אדם אשר, כחלק בלתי נפרד משירותו את אלוקים, שם אחרים ו"עניינים שברוח" מעל עצמו ומעל ענייני הבשר.

עם זאת, חשוב לדעת שהיהדות היא בראש ובראשונה דת המכוונת למעשים. לכן, אם כי הן הקדושה והן הרוחניות חיוניות, הרי בשעת משבר, אנו מוכרחים לקיים מצוות. התורה אומרת לנו, "היו קדושים" (ויקרא יט, ב). אין היא מצווה עלינו "היו רוחניים". דרך היותנו קדושים, בסופו של דבר אנו מגיעים גם להישגים רוחניים.