אתם צריכים מקל, לא רק גזר

עולם שאין בו יראה

יש בעיה בחיים שלנו, ואני לא רואה לה פתרון טוב אלא אם כן יחול בחיינו שינוי מהותי. אנו חיים בעולם שאין בו יראה, אלא רק אהבה. אפילו האהבה היא די מצומצמת, אבל היראה לא קיימת עכשיו בכלל.

יש עולם שיש בו גזר אבל אין מקל, ואפילו עם חמורים זה לא יכול לעבוד ככה כל הזמן. חמור קטן לא צריך מקל, הייתי פעם במושבה אחת וקראתי לחמור קטן והוא הלך אחריי כמה קילומטרים. לא הכרתי את המימרא שלסייח קוראים בשמו מכיוון שהוא הולך אחר שיחה נאה, אבל זה היה ממש כך. הוא צעד בנאמנות ואני לא ידעתי מה לעשות איתו... אבל זה עובד רק כשהוא קטן, אתה קורא לו והוא בא. כשהחמור גדל קצת, אתה צריך לפתות אותו עם גזר, וכשהוא גדול הוא עושה מה שהוא רוצה ולא מה שאתה רוצה, ואז צריך לפעמים מקל.

כל בן אדם נולד ג'חש, כמו שאומרים בערבית, כל אחד נולד חמור קטן, כך כתוב: "עייר פרא האדם יולד" (איוב יא, יב). אתה צריך לשים על החמור שלך רסן ורק כך אתה יכול איכשהו לחיות איתו. אדם נולד חמור קטן, ואם הוא מתפתח עם אהבה ללא יראה וללא רסן, אז כשהוא גדל הוא נהיה חמור גדול ולא בן אדם גדול.

זה נכון גם ליראת שמים אבל גם בשביל סתם להיות בן אדם. אפשר לראות על אנשים מבוגרים איך חינכו אותם בילדותם, חוסר הרסן זה דבר שהולך איתם עד זקנה ושיבה.

לשאת בעול

למה אנשים, לא עלינו, לוקחים סמים? מפני שהם צריכים בכל פעם ריגוש ועניין. בהתחלה הוא עדיין מתאפק, אבל אחר כך הוא מתחיל להיכנס לעולם כזה שבו אפשר בקלות לקבל את הריגוש. הוא חי על זה שהוא צריך להרגיש טוב, שהוא צריך להרגיש מאושר, אז אם הוא לא מאושר מאיזושהי סיבה, קטנה ככל שתהיה, הוא רץ לסם.

פה ושם אנשים נכנסו לסמים בגלל פציעות ותאונות, הם קיבלו מנות של מורפיום והתמכרו, וזו אכן בעיה, אבל אלו המקרים הנדירים. הרוב הגדול מתמכרים מפני שהם מחפשים ריגושים ועונג והם לא התרגלו בכלל למחשבה שאפשר שבן אדם יעשה דברים בלי שיהיה לו עונג. אז הוא רוצה עוד קצת ועוד קצת, וכמובן שזה לא מספיק לו. מה לעשות, אנשים לא רוצים לחלק לו את העונג במנות, ואז הוא רץ לקנות…

אדם מתבגר לומד בעצמו, או שמלמדים אותו בדרך הקשה, לעשות דברים שאינם נוחים לו. זה מה שמבחין בין ילד למבוגר, ואם לא חינכו אותו לכך כשהוא היה בן חמש או עשר, אז יהיה לו קשה מאוד לקבל את זה כשהמציאות תיפול עליו בתור בוגר. אני פוגש לצערי גם סיפורים של אנשים שמתחתנים ולא טוב להם. למה לא טוב להם? מפני שהם לא למדו מעולם לוותר על דבר שמתחשק להם. אצל אבאל'ה ואימאל'ה תמיד ויתרו לו, ועכשיו הוא חי עם עוד מישהי שפתאום לא מוכנה לוותר, והוא מוצא את עצמו בבעיה. אנשים מגיעים למשברים, והמשברים נעשים חמורים יותר ויותר.

אותה תופעה מצויה כשאנשים הולכים לעבודה. אנשים בודדים בעולם עובדים בדיוק במה שהם אוהבים, יש פה ושם אנשים כאלה אבל לרוב האנשים אין את האפשרות הזאת. אנשים הולכים לעבוד והם נאלצים לעשות כל מיני דברים שאינם לטעמם ולהנאתם, ואם הם מבוגרים הם מסתדרים עם זה. כתוב ש"טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו" (איכה ג, כז), מדוע? מפני שהעול יגיע אליו בכל מקרה, ולכן צריך שהוא יתרגל לכך. אין דבר כזה חיים בלי עול. כתוב ש"במתים חופשי" (תהלים פח, ו), בבית הקברות אין עול, וכנראה שגם בבית משוגעים, אבל בחיים בריאים יש עול.

היו פעם את ה"מוסרניקים", ויש אנשים שלוקחים ברצינות את הגהנום, אבל זה כבר יצא מהמודה. אני רואה שזה מתרופף והולך, אפילו אלה שעושים "חומרות" זה רק בשביל הספורט... לפעמים נופל בחלקו של אדם עול קשה, ולפעמים העול הוא נסבל איכשהו, אבל בכל מקרה צריך להתרגל לעצם העניין. לא כל עבודה היא קשה, יש גם עבודה מסודרת, עבודה משעממת או עבודה שלא מתחשק לי לעשות אותה, אבל אם אני חי בתוך העולם הזה אני חייב לעשות אותה. בעולם הבא אפשר להתענג, אבל בעולם הזה צריך לשאת בעול, אם אני לא מתרגל לזה אני בבעיה.

לגדל ילדים זה לא רק עונג עדנים, ישנן הרבה פעולות שאינן מהנות אבל צריך לעשות אותן. ואנשים שאינם מוכנים לשאת בעול נשברים, ולא בגלל דברים נוראים שקורים להם. הם נשברים או מתמעכים בגלל שפתאום צריך לשבת ופשוט לעבוד.

יום אחד פגשתי איזה בחור שעמד "לעשות עליה". הוא התכוון ללכת ליישוב חקלאי וניסיתי להסביר לו משהו, ולא שהועלתי הרבה, מפני שאני חושב שהוא לא האמין לי. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעבוד בחקלאות, אני מציע לו לעשות איזה ניסיון, לדלל שורה של מאה מטר גזר לדוגמה. כשאתה צריך לשבת כפוף ולעבוד על מאה מטר, אתה מתחיל להיזכר שיש לך גב, שיש לך ידיים ושיש לך רגליים... אחרי שאתה עושה כמה שורות כאלה אתה יודע שחקלאות זה לא רק ששרים בחדר האוכל ורוקדים "הורה" כפי שהבחור האמריקאי ראה בסרטים.

עבודה זה לא דבר נורא. "אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה, ז). מסובך להבין מה זה "בני רשף". לפי תרגום אחד זה שדים ויש שהסבירו שמדובר על ניצוצות קדושים, אבל התרגום של "עמל" הוא פשוט מאוד. עמל פירושו להזיע. אני מזיע ואני לא אוהב את זה. אולי אחד מאלף אנשים עושה את מה שהוא רוצה.

זה היה מצחיק. ביקרתי בקיבוץ של השומר הצעיר והם החליטו להשכיב אותי לישון בבית של מישהו שחשבו שיהיה לי מעניין אצלו. זה באמת היה מעניין, שנינו כמעט לא ישנו באותו לילה. הוא היה סופר וכתב אנציקלופדיות, בן אדם מרשים בהחלט, הכרתי את שמו לפני שפגשתי אותו. לקח לו כמה זמן בשביל לקלוט שאני יצור אנושי ולא רק זקן מהלך, ואז הוא התחיל לדבר איתי כמו עם בן אדם. "הקיבוץ הוא קיבוץ, ואין לי טענות", הוא פתח בתור אחד ממייסדי הקיבוץ, "אתה יודע, כתבתי ספרים, לא אחד. יש רשימה מכובדת של דברים שעשיתי ואני יושב על העבודה שלי. ועכשיו", הוא בכה לי, "אני הולך לעבוד שלושה ימים במכבסה".

יצא לכם להכיר משורר? מתברר שמשורר באמת אומר שירה כמו ציפורים, אבל בניגוד לציפורים הוא צריך גם לחיות ממשהו. רוב הזמן שלו הוא עושה חלטורות, קצת מלמד, קצת מתרגם, קצת מחצרץ וקצת עורך... איפה נמצאים האנשים שעושים רק מה שלבם חפץ? לא בעולם הזה.

יש דברים שהולכים ביראה

מהבחינה הזאת, הצבא מאזן אותנו קצת. הגזר ממלא שם הרבה פחות תפקיד מאשר המקל. לא אומרים לך שאם תקום בשש בבוקר יתנו לך שוקולד כפרס. אומרים לך לקום, ואם לא תואיל בטובך לקום אז יהיו כל מיני אמצעים לטפל בך. הצבא מכניס לאנשים את המושג הזה שלא כל דבר עושים רק מפני שאני מקבל עליו תשלום של עונג והנאה. יש דברים שאני לא מקבל עליהם תשלום אלא רק צרות, ואם אעבוד הצרות יהיו קטנות יותר, אז אני לומד את הדרך. למות ברעב זה פחות נוח מאשר לעבוד בעבודה לא נוחה, אז אנשים מקבלים החלטות והולכים על זה. זה לא מסובך.

הצבא לא מכניס יראת אלוקים, אבל מועיל להבין שלא הכל הולך באהבה, יש דברים שהולכים ביראה. לפעמים בן אדם צריך לשאת אישה בשביל ללמוד שיש דברים שעושים מיראה ולא מאהבה. זה לוקח זמן, בדרך כלל לא בחודש הראשון, אבל אחרי כמה זמן, הבן אדם מתחיל ללמוד שיש אהבה ויש יראה, והיראה היא יראה והאהבה היא אהבה. כדאי ללמוד את זה ולא להיות מופתעים ומכך ולא להישבר. ברוכים הבאים לעולם הזה.