בפונדק קטן על אם הדרך, ישבו להם כמה חסידים והתחממו ליד התנור. הקבוצה כללה סוחרים מרחבי רוסיה ופולין שעשו את דרכם ליריד הגדול בעיירה לייפציג. חיש מהר הפך נושא הדיבור לגדולת רבם, כאשר כל אחד מהם משבח ומפאר את רבו.

כל אחד בתורו סיפר על גדולתו של רבו, על הניסים שחולל וכיצד הצליח לגבור על הטבע. האחד סיפר על זוג חשוך ילדים שזכה לברכה מרבו ושנה לאחר-מכן חבק תינוקת יפהפיה בזרועותיו; השני תיאר כיצד רבו העניק ברכה ליהודים שסבלו מכומר אנטישמי, וזמן קצר לאחר-מכן הוא נעלם מן הכפר; והשלישי על ברכתו של הרב שסייעה לו למצוא את בנו הנעלם.

רק חסיד אחד עמד מן הצד ושתק.

"נו?" פנו אליו החסידים לאחר שסיימו את דבריהם. "האם תוכל לספר גם אתה משהו מרבך?"

החסיד השיב:

"אני חסיד של הרבי מליובאוויטש, רבי שלום דובער שניאורסאהן" השיב הלה. "לפני כמה שנים הציעו לפני עיסקה מפתה, אך היא הייתה כרוכה במחיר גבוה ולא ידעתי האם לעשות את העיסקה או לא. כמו תמיד, פניתי אל הרבי ושאלתי לעצתו. הרבי השיב כי אבצע את העיסקה.

"לאחר שביצעתי את העיסקה התברר לי כי היא לא הייתה מוצלחת. כל הכסף שהשקעתי ירד לטמיון."

"ואז?" שאלו החסידים בפליאה.

"כלום. כלום לא קרה מאז. הכסף ירד לטמיון, כפי שאמרתי."

"אז מהו הנס בדיוק?" לא הצליחו להבין החסידים האחרים את דבריו.

"הנס הוא שפנייתי לרבי כלל לא קשורה ליכולתו לחולל מופתים. הנס הוא שנשארתי חסיד."