רבי משה חגיז, בספרו משנת החיים, כותב שהוא שמע את הסיפור הזה מאנשים מהימנים בצפת, שנכחו בשעת מעשה.
באמצע המאה השש-עשרה עקר יהודי אנוס מפורטוגל לעיר הקודש צפת. לאחר שנים בהם נאלץ לקיים מצוות בסתר, הוא שמח לקראת הרגע בו יכל לשוב בגלוי לדת אבותיו.
שנים לאחר-מכן הוא שמע בבית הכנסת דרשה של הרב על "לחם הפנים" אותו היו מקריבים בבית המקדש (ראה ויקרא יד, ה-ט). הרב לימד את ההלכות השונות הקשורות בלחם הפנים, שוחח על המשמעות המיסטית וציין כי כיום, בשל חטאינו נחרב בית המקדש ואיננו יכולים להעלות קורבן זה.
היהודי לקח את הדברים ללב. כשהגיע הביתה, ביקש מאשתו להכין שתים עשרה חלות מיוחדות ביום שישי הקרוב. הוא העביר לה את כל ההלכות ששמע בדרשה: עליה לנפות את הקמח שלוש עשרה פעמים, ללוש אותו בטהרה ולאפות את הבצק היטב. הוא ציין שהוא עומד להקריב את החלות כמנחה לה' וכי הוא מקווה שבורא העולם יקבל את מנחתו ויאכל אותן.
אשתו מילאה בנאמנות אחר בקשתו. בשעות הצהריים המוקדמות של יום שישי, כשאיש לא היה בבית הכנסת, הביא היהודי את החלות אל בית הכנסת. הוא שטח תפילה לבורא העולם שיקבל את מנחתו ויאכל את החלות הטריות ואף יהנה מהן. הוא הוסיף להתחנן בדמעות שליש כי קורבן זה יכפר על עוונות בני ישראל, לאחר-מכן הניח אותן בארון הקודש ושב לביתו בצעדים קלים.
מאוחר יותר הגיע שמש בית הכנסת כדי להשלים את ההכנות לקראת השבת. כמדי שבוע, הוא פתח את ארון הקודש כדי לוודא שספר התורה נמצא במקום הנכון ומוכן לקריאת התורה למחרת בבוקר. כשפתח את הארון הופתע לגלות חבילה עטופה; הוא פתח אותה וגילה שתים עשרה חלות ריחניות!
הוא לא ידע מהיכן הגיעו החלות אך גם לא השקיע בכך מחשבה רבה: הן נראו נפלא והדיפו ריח ניחוח – והשמש החליט לקחת אותן הביתה.
באותו ערב המתין היהודי בחוסר סבלנות לסיום התפילה. כשכולם עזבו את בית הכנסת, הוא ניגש בחיל וברעדה לארון הקודש ופתח את דלתותיו. החלות לא היו שם! הוא היה מאושר כל-כך. הוא מיהר הביתה וסיפר לאשתו כי אכן אלוקים לא בז לקורבנם הדל אלא קיבל את החלות ואכל אותן בעודן חמות!
"הבה לא נתעצל" אמר לה, "את רואה שהוא אוהב את החלות שלנו. עלינו להשתדל לעשות זאת בכל שבוע, בדיוק באותה מסירות ודייקנות בה עשינו זאת בפעם הראשונה."
התרגשותו דבקה גם באשתו והיא שיתפה פעולה בשמחה.
בכל יום שישי בבוקר היא הכינה בנאמנות שתים עשרה חלות יפהפיות כשהיא מקפידה על כל פרט ופרט, גדול כקטן, וכל יום שישי אחר הצהריים הוא הביאן לבית הכנסת ושטח את תפילתו הכנה לבורא העולם.
ובכל יום שישי אחר הצהריים היה השמש מגיע לאסוף בשמחה את החלות הטעימות, ובכל יום שישי בערב היה היהודי מפורטוגל מודיע בשמחה לאשתו ששוב נתקבלה מנחתם הדלה.
כך המשיך הדבר שבועות וחודשים.
ביום שישי אחד, נשאר הרב בבית הכנסת עד אחרי הצהרים, מאוחר מן הרגיל. היה זה אותו רב שנשא את הדרשה על "לחם הפנים", אותה דרשה שהעניקה השראה רבה כל כך ליהודי מפורטוגל. הוא ישב בבית הכנסת והכין את הדרשה אותה התעתד לשאת למחרת. להפתעתו ראה פתאום את אחד מאנשי קהילתו נכנס כשהוא נושא שתים עשרה חלות, הולך לארון הקודש ומניח אותן בתוכו. הוא נוכח לראות שהאיש לא מודע לנוכחותו, ושמע אותו ממלמל תפילות נרגשות לאלוקים, שיקבל את מנחתו וייהנה מן החלות.
הרב הקשיב לו בתדהמה. בתחילה שתק, אך משהחל להבין מה מתרחש, התעורר בו כעסו. לבסוף לא הצליח למשול ברוחו וקרא בזעם: "עצור! טיפש שכמותך! כיצד אתה מסוגל לחשוב שאלוקינו אוכל ושותה? זהו חטא נורא לחשוב שאלוקים אוכל כמו בן תמותה פשוט! אתה חושב שהא-ל הוא זה שלוקח ואוכל את הכיכרות העלובות שלך? הרי זהו ודאי השמש שאוכל אותן!"
באותו רגע נכנס השמש לבית הכנסת וציפה לקחת את החלות שלו כרגיל. הוא הופתע לראות את הרב ואדם נוסף עומדים שם. הרב פנה אליו מיד ואמר לו, "אמור את האמת! האם אתה נוטל מארון הקודש מדי יום שישי חלות טריות?"
השמש הודה בכך מיד. הוא כלל לא היה נבוך. הוא לא יכול להבין מדוע הרב נסער כל כך ומדוע הוא צועק על האיש השני שנראה אומלל כל כך, אף שהכיר אותו וידע שהוא יהודי חסר השכלה אך כן וישר.
משהמשיך הרב את דברי התוכחה שלו, פרץ האיש בבכי. הוא הרגיש נורא ואיום. לא זו בלבד שלא עשה מצווה כפי שחשב, אלא שנראה היה שהוא אף חטא בחטא גדול. הוא התנצל בפני הרב על כך שלא הבין נכונה את הדרשה על לחם הפנים והתחנן בפניו לסלוח לו. הוא עזב את בית הכנסת בבושת פנים ובייאוש. כיצד יתכן ששגה כל כך? מה עליו לעשות כעת?
זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא. הוא אמר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו.
הרב לא יכל להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י. "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לנו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים; לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה."
הרבי הלך הביתה וסיפר למשפחתו על כל מה שקרה. בשעת הדרשה בבוקר המחרת, כבר יצאה נשמתו כדי לשמוע דברי תורה בבית המדרש של מעלה, בדיוק כפי שניבא האר"י.
הערה ביוגרפית
רבי יצחק לוריא (1534–1572), הידוע גם בכינויו "האר"י הקדוש", חולל מהפכה בלימוד הקבלה ובהטמעתה לזרם המרכזי של היהדות במהלך השנתיים שחי בצפת בטרם נפטר בגיל 38.
כתוב תגובה