עני מרוד היה רבי זושא מאניפולי, אך כאשר אשתו ביקשה ממנו שוב ושוב לתפור שמלה חדשה הוא הבין לליבה. אט אט קיבץ פרוטה לפרוטה וכשהצטבר בידו הסכום הרצוי מיהר לרכוש יריעת בד משובחת. "הנה לך" הגיש את הבד לאשתו, "כעת תוכלי לגשת אל החייט ולתפור לך שמלה חדשה לשביעות רצונך."

חלפו רק כמה ימים כשרבי זושא הבחין שפניה של אשתו שוב עצובות. "מה אירע?" התעניין, "הלא כבר תפרת לעצמך שמלה חדשה?"

"איזו שמלה?" השיבה האישה. "אין לי כל שמלה!"

רבי זושא לא הבין. הלא במו ידיו הוא העניק את פיסת הבד לאשתו! כששאלה לפשר הדבר, סיפרה לו:

"כשבאתי אל החייט לקבל את השמלה המוכנה שמעתי אותו נאנח עמוקות. התעניינתי לדעת מה אירע והוא סיפר לי שלפני זמן לא רב אירס את בתו, וכאשר חתנה ראה את השמלה החדשה חשב שהיא מיועדת לכלתו. 'סיפרתי לו שהשמלה לא מיועדת לה אלא לך' אמר לי החייט, 'והוא כעס מאוד; אבל מה אוכל לעשות? בכיסי אין ולו פרוטה שחוקה כדי לרכוש בד לשמלה חדשה עבור בתי, לכבוד החתונה.'

"לא חשבתי פעמיים" סיימה הרבנית את סיפורה. "לקחתי את השמלה והענקתי אותה במתנה לחייט כדי שיוכל לחגוג את חתונת בתו בלב שקט."

"היה זה מעשה אצילי מצידך" הגיב רבי זושא. "אך האם שילמת לחייט את התשלום המגיע לו עבור עבודתו?"

"תשלום עבור עבודתו?" נזעקה האישה. "הלא נתתי במתנה את השמלה ולא קיבלתי ממנו מאומה!"

"נכון, אך החייט עבד קשה במשך השבוע עבורך כדי שיוכל להתפרנס. בכליון עיניים הוא חיכה לסוף השבוע כדי שיוכל לקבל את שכרו ולהביא לחם לביתו! האם הוא אשם בכך שהחלטת להעניק את השמלה במתנה לבתו הכלה?"

הרבנית לא התמהמהה ומיהרה להשיג סכום כסף עמו שילמה לחייט את שכרו.