לפעמים אני שואל את עצמי: מיהו אותו אלוקים אליו אני מתפלל? אינני יכול לראותו אותו. אינני יכול להבין אותו. כיצד אוכל ליצור עמו מערכת יחסים?"

אני משיב לעצמי עם זכרון מן הילדות.

כילד, תמיד רציתי אופניים. נורא רציתי. סוף-סוף קיבלתי זוג אופניים חדש ליום ההולדת שלי בחודש אוקטובר. אבל בחודש אוקטובר בעיר וונקובר שבקנדה בה גדלתי היו גשמים יורדים במשך שבועות ארוכים ללא הפוגה.

אז התפללתי לאלוקים שהוא יעשה מחר יום יפה כדי שאוכל לרכב על האופניים. והוא שמע את תפילתי. הייתי אסיר תודה כי בוונקובר יום יפה בחודש אוקטובר זה נס די גדול.

אם הייתם שואלים אותי אז "מיהו אלוקים? מה עושה אותו לאלוקים? איך אתה יודע שהוא קיים?" – השאלות האלו היו חסרות משמעות עבורי. כל מה שידעתי שהוא מקשיב כשאני מתפלל אליו כל עוד והתכוונתי באמת. ואם הייתי רציתי יום יפה, הוא היה הכתובת.

זה מה שאני יכול לספר לכם על האלוקים אליו התפללתי כילד. זהו אותו אלוקים אליו אני מתפלל כמבוגר.

כמו שרבי שמשון מקינון היה אומר – והרבי ציטט זאת לעתים תכופות – "אני מתפלל לדעת זה התינוק."

נכון, אז הייתי ילד. לא ידעתי. היום יש לי שכל משלי. קראתי וכתבתי ספרים, למדתי ממורים והתווכחתי עמם, ישבתי והתבוננתי והתבוננתי שוב ואז התבוננתי בהתבוננויות שלי.

ועם זאת, זהו החלק הקשה ביותר של להיות מבוגר – לגדול וללמוד מבלי להותיר את הילד מאחור. כי כל הפילוסופיות והתיאוריות והקבלה וההתבוננויות של גדולי חכמי ישראל מנסים להבין דבר אחד: מיהו אותו אלוקים אליו התפללנו כילדים?

אבל אנו לא יכולים. ברגע שהצלחנו לתפוס בו, הוא נעלם.

אז כשאנו מדברים עמו, עלינו להניח לפילוסופיות ולסיבות, לתובנות והבנות, ולהתפלל כמו ילד קטן.