בערך כל מאה שנים מופיע מישהו ומשנה את הפרספקטיבה שלנו על עצמנו ועל עולמנו. הוא (או היא) יאמרו משהו שהוא כה מהפכני, כה חדש ובלתי-צפוי – כה מנוגד למושגינו הקודמים – עד שבתחילה ייראה לנו כאילו לא ייתכן שזו אמת. אולם בעבור זמן התיאוריה החדשה זוכה לאישור ולאישוש באמצעות נוסחאות מתמטיות, תצפיות קליניות וניסויי מעבדה, ולבסוף היא מתקבלת ברבים בתור עובדה. עד שמגיע המהפכן הבא.

אך קיים משהו נדיר עוד יותר. משהו המתרחש אולי פעם ב-500 שנים, אולי פעם באלף שנים. מה שקורה הוא שמישהו מגיע ואומר משהו שגם הוא כה מהפכני עד שהוא משנה את האופן שבו אנו רואים את עצמנו ואת עולמנו, אבל מה שהוא אומר אינו חדש ובסופו של דבר גם לא בלתי-צפוי. שכן זהו דבר שכולנו יודעים, ושלמעשה ידענו מאז ומתמיד. משהו כזה המהדהד עמוק בתוכנו ולא מצריך שום "הוכחות" כדי לבסס את אמיתותו. משהו שהוא חלק מן האמת הפנימית שלנו במידה כזו, ש"חיפושנו" אחר האמת סינוור אותנו מלדעת זאת – עד עכשיו.

לפני קצת יותר מ-300 שנים, ביום ח"י באלול תנ"ח (1698) נולדה בעולמנו נשמתו של אדם כזה. שמו היה הרב ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), ובמהלך 62 שנות חייו הוא חולל מהפכה בדרך שבה אנו רואים את עצמנו, את העולם ואת מקומנו בו. ואלה הם עיקרי משנתו:

* לכל מה שאנו עושים יש משמעות. לכל מעשה שלנו, לכל מילה שאנו הוגים, אפילו לכל מחשבה שאנו חושבים, יש השפעה המהדהדת בכל העולמות ובהיסטוריה כולה;

* כל מה שמתרחש בעולמו של אלוקים – החל בנפילת משטרים וכלה בעלה הנידף ברוח באחד היערות הרחוקים – יש לו תכלית שהבורא הכול יכול מכוון ומדריך ישירות – והוא תורם את חלקו לתכלית הכללית של הבריאה;

* אמונתנו הפשוטה, מחויבותנו הפשוטה לעשות מעשים טובים, יקרה בעיני אלוקים יותר מכל גאונותו של התלמיד החכם ומכל רוחניותו של המיסטיקן;

* אלוקים נמצא בכל מקום ובכל דבר – כלומר, ביסוד קיים רק הטוב, ואילו הרוע, הסבל והייאוש אינם אלא צעיפים שאלוקים מסתתר מאחוריהם כדי להמריצנו לקרוע אותם בחיפושינו אחריו;

* החיים הם שמחה, ואנו יכולים לחיותם מתוך שמחה בכל מצב ויהיו הנסיבות אשר יהיו;

* אלוקים אוהב אותנו, כל אחד ואחת מאתנו, כאילו היינו בנו/בתו היחידים;

* הדרך האמיתית ביותר לאהבת הבורא היא לאהוב כל אחד ואחת מבניו ומבנותיו.

כשאנו מתבוננים אל תוך נפשותינו אנו יודעים שכל זאת היא אמת לאמיתה. אולם לעתים תכופות חייו של האדם אינם מכוונים להתבוננות כזאת. לכן אנו זקוקים למורים – לא כדי ללמדנו משהו שאיננו יודעים זה כבר (אף כי גם בסוג לימוד כזה יש מן התועלת), אלא כדי להראות לנו את מה שלמעשה אנו כבר יודעים.