התקפי זעם יכולים להיות דבר מפחיד, במיוחד כשהם מתרחשים באופן קבוע. זה יכול גם להפחיד את הילד עצמו, המרגיש שהוריו מאבדים שליטה. החרדה שהם יוצרים מורגשת לאורך תקופה ארוכה, הרבה אחרי ההתפרצות עצמה. הכעס הבלתי מרוסן של הילד גורם להורים להרגיש חסרי אונים, והורה עשוי להתחיל לשאול את עצמו ולתהות מי באמת שולט בבית הזה. רגשות שליליים אלה הם לא נוחים ולא נעימים למבוגרים ולילדים גם יחד.

ישנן סיבות שונות שבגללן בוחר ילד בהתנהגות זו כדרך לתת פורקן לרגשותיו.

הגורם הנפוץ והפשוט ביותר להתקפי זעם מתונים יותר הוא שהילד פשוט מפונק. ילד מפונק עשוי תכופות לסובב את הוריו סביב אצבעו הקטנה. הוא יודע איך לתמרן את הוריו ומבין שמבוכתם של הוריו בגלל ילד הצורח בפרהסיה תגרום להם לתת לו כל שיבקש. הורה זקוק לבדוק היטב את תגובותיו להתנהגות ילדו ולדעת כי יתכן ותגובותיו/ה הן אלו שגורמות לילד לנהוג כך. אם ילד ידע ש"לא" זה "לא" ולא "אולי", יתכן והתקפי זעם אלה לא יתרחשו כלל. אם ילד ידע באמת שלצרוח מול אנשים אחרים יגרור תוצאות חמורות יותר מאוחר יותר, אולי הוא ינסה אמצעים אחרים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. הורה צריך לעשות חשבון כנה ולשאול את עצמו אם הוא עקבי בדבריו ובמעשיו. עקביות תנמיך בהרבה את הסיכויים של התקפי הזעם, שכן הילד יודע שהתקף הזעם שלו לא ישנה את הדברים, ושלצרחותיו תהיינה תוצאות שליליות.

סוג חמור יותר של התקפי זעם נובע מכך שילד מתוסכל מאוד. אלה הם ילדים שרבים עם אחיהם ומתחילים לקבל התקפי זעם כשהם לא מסוגלים להתבטא בדרך מילולית. אי היכולת שלהם להביע את עצמם ולהתמודד עם כעס גורם להם לחוש יותר ויותר מתוסכלים, עד שרגשותיהם יכולים להתבטא רק דרך דמעות והתנהגות בלתי נשלטת. בדרך כלל, להורה הניגש אליו בניסיון לפתור את הבעיה לא יכול להגיע אליו, שכן עצם תגובתו של הילד כבר איננה רציונלית. כיוון שהוא שקוע כולו בהרגשה ש"לא מבינים אותי", הסברו ההגיוני של ההורה לבעיה של הילד לא תקל על כאבו. במקום זאת, הילד זקוק לקבל תגובה "לא הגיונית", במובן מסוים. כאשר הילד לא מסוגל למצוא את המלים להביע את זעמו, יכול ההורה לנסות לנסח עבורו את מה שההורה חושב שילדו מרגיש. לדוגמא, אפשר לומר לילדה שרבה עם אחותה, "חני התחילה לריב אתך. היא קראה לך טיפשה – זה לא פייר".

למרות שיתכן שחני לא תשמח לראות ש"את מצדדת באחותה", הרי תכופות הכרחי לעשות זאת, כדי לעזור לילד ולאפשר לו לנסח את מחשבותיו ולסלול עבורו (או עבורה) שביל יציאה מן התחום ההיסטרי. ברגע שהילד הצורח רגוע יותר, אפשר להגיע להערכת מצב כנה יותר על ידי שני האחים.

במצב כזה, עונש על התקף הזעם לא יעזור בדרך כלל. כעסו של הילד נבע מתסכול קיצוני, ולא מרצון לתמרן אנשים אחרים. במקום לתת עונש, מוטב להשתדל למנוע התפרצויות כאלה בעתיד, שכן זו הדרך הקונסטרוקטיבית ביותר להתמודדות עם בעיה זו.

מניעת התקפי זעם עשויה לכלול דיון בדרכים להבעת כעס בצורה הולמת. עוד דוגמא למה שאפשר לעשות, היא לשאול את הילדה מה היא רצתה שהוריה יעשו בסיטואציה מסוימת. עם זאת, יתכן שהצעתה של הילדה לא תוכל להתבצע בנסיבות עתידיות כלשהן, וההורה צריך להסביר מדוע רעיון זה לא יהיה אפשרי. בסופו של דבר, צריך להרשות לילד/ה להביע תסכול ולראות שהוריו רוצים לעבוד ביחד אתו.

לפעמים, התקפי זעם משקפים בעיה גלובלית יותר, המתרחשת בבית. יתכן שמדובר במשבר משפחתי, רפואי או אפילו רגשי. יהיה הגורם אשר יהיה, ילד עשוי לפעמים "לספוג" כביכול את המתח בבית ולהפנים את רגשות המתח הבלתי נסבלים, ואין לו יכולת לתת להם פורקן בדרך אחרת מאשר באמצעות התקפי זעם. כעס כזה מבטא את החרדה בבית, והבעיה צריכה להיפתר בתוך המערכת המשפחתית.

במקרים מסוימים, התקפי זעם בלתי נשלטים משקפים בעיה יותר חמורה אצל הילד המסוים, והכרחי לקבל סיוע מקצועי. במקרים כאלה, צריך לנקוט גישה מעמיקה יותר.

לעבוד עם כעס זו משימה לכל החיים, הקשה הן להורה והן לילדו. אולם לעזור לילד להתמודד בהצלחה עם רגשות שליליים, זו מתנה עצומה שכל הורה יכול וצריך להעניק לילדיו.