"כימי העץ ימי עמי" – את המכלול הגדול של תולדות עם ישראל במלוא היקפם אפשר לראות כאילן אדיר ששרשיו מתחילים עם אבות האומה ופארותיו מגיעות עד לאחרית הימים. הדימוי שמדמה הנביא את ימי עם ישראל לעץ יש לו פנים רבות: מצד אחד הוא מבטא את העובדה כי תולדות ישראל הן מהות אחדותית שכל חלקיה, מן העבר עד לקצה העתיד, קשורים ומחוברים זו בזה. ומצד שני, כשם שיש בתוך האילן החי חלקים שונים, כאשר מן הגזע האחד יוצאים ענפים הפונים לכיוונים שונים, אף בעם ישראל קיימת חלוקה מהותית של תקופות שונות, כאשר כל אחת מהן יש לה כיוון משלה ומסלול משלה. ועם זאת, השינויים הללו אינם מהוים סתירות, אלא משלימים זה את זה למכלול גדול אחד.

בשלשלת הקבלה של התורה מוצאים אנו כי התורה הנתונה מסיני נמסרה על ידי משה רבינו ליהושע ומיהושע לזקנים ומן הזקנים לנביאים ומהם לאנשי כנסת הגדולה ומהם לזוגות ומהם לתנאים ומהם לאמוראים, וכך הלאה עד לדורות אחרונים. מסירה זו מתקופה לתקופה, אף על פי שפנימיותה ותכנה הוא אחד ואחדותי, מכל מקום יש עמה שינוי ביטוי בכל תקופה ותקופה. עם השינוי הבא בבעיות הזמן ובטיבם של בני אדם כך יש פנים חדשות לתורתה של אותה תקופה.

כאשר פתח הרבי מליובאוויטש במבצע של לימוד הרמב"ם דומה היה כי אין כאן אלא פרט חדש, אופן נוסף של זרוז וחזוק ללמוד התורה בכלל. לכאורה דומה דבר למעשיהם של גדולי הדורות האחרונים בקביעת לימוד מסודר וכולל. אולם אף על פי שמבחינה חיצונית נראה הדבר כאותו ענין עצמו, הרי אין זה אלא דמיון חיצוני בלבד, כאשר מבחינה פנימית יש כאן הרבה יותר. לא תוספת בלבד, אלא התחלתה של גישה חדשה ותקופה ללמוד. ספר משנה תורה של הרמב"ם הנערץ ונלמד בכל תפוצות ישראל קרוב לתשע מאות שנה אלא שרק עתה מתחילים ללמדו בדרך שונה ומתוך נקודת ראות שונה. נקודת ראות זו עם כל החידוש שבה, הריהי, ככל דבר המיוסד על אדני קודש, נעוצה בשורשם של דברים. ראייה זו של למוד התורה ולמוד ספר משנה תורה הוא בעצם עיקר כוונתו של הרמב"ם עצמו אלא שבמשך הדורות לא הגיעו הדברים לידי הגשמה בפועל. אולם כבר אמרו חכמים בתלמוד הירושלמי (פאה פ"א ה"א) שכל דבר שהראשונים נתנו נפשם עליו אף על פי שהוא משתכח ונעלם לעתים, הרי בסופו של דבר האחרונים מגלים אותו מחדש כמה שנאמר למשה מסיני. התקופה שלפנינו היא תקופת האחרונים, ויש בה כמה וכמה סימני היכר. ואחד החשובים שבהם הוא הריבוי וההתעצמות בלימוד פרטי התורה. בעיקרו של דבר אין האחרונים יוצרים היקף חדש שלא היה קודם לכן אלא מתעמקים ומרחיבים ומגלים חדשות ונצורות באותם פרטים המצויים בגמרא ובספרי הראשונים. כל שתיל קטן ששתלוהו ראשונים באו אחרונים והרווהו והשקוהו, והוסיפו בו גידולים וגידולי גידולים, ענפים ופירות. כל אבן טובה שנמצאה בגנזי ישראל באו אחרונים ולטשוה וגילו בה פנים מאירות. ואף בספרי הרמב"ם עשו כן – שגדולי הדור היו מתעסקים בהם, מתעמקים במקורותיו, מפלפלים בהם ומוצאים תילי תילים של הלכות ועיונים חדשים. אולם הצד השווה שבכל הדברים הללו הוא הקו המשותף של תקופת האחרונים – בכניסה אל תוך התיבה, בהרחבתם והעמקתם של הפרטים.

אולם הרבי מליובאוויטש פותח תקופה חדשה, תקופה המביאה לידי גילוי בפועל את כוונתו של הרמב"ם עצמו. כדרך שהוא מפרשה בהקדמת ספרו – הדרך של "למוד התורה כולה." וכאן יש להדגיש נקודה הצריכה הדגשה יתירה: כל ספרי התורה שבעל פה כולם, המשנה והגמרא, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, ספרי הגאונים וחדושי הראשונים אין בהם אחד שיקיף את התורה כולה. עם כל ריבוי ההקף בכמות ובאיכות של כל ספרי תורה שבעל פה, הרי כולם הם בבחינת "תנא ושייר." ובודאי היו טעמים בכל דור ובכל תקופה שמפני מה שיירו אותם חכמים ולא שנו הכל במפורש. אפילו המשנה, המקיפה כל ששה סדרי חיים, למן הדברים הנוגעים לארץ הקדש ומצוותיה ועד לדיני טהרות – אינה כוללת את כל התורה כולה. ואף שכל דברים (כגון סדור התפילה או פרטי מצוות כציצית ותפילין) נזכרים בה ברמז, מכל מקום אינם מפורשים בה. ורק הרמב"ם הוא הראשון והאחרון אשר הקיף בספר "משנה תורה" את כל התורה כולה, למן עיקרי האמונה עד להלכות משיח. ויש לדקדק בדבר, שכן הכלל הגדול הזה הכולל את כל התורה כולה אינו רק ענין של ריבוי הכמות וכלילת כל הענינים הפרטיים שבתורה, אלא דרך ראיה אחרת, ראיה הכוללת את התורה כמכלול אחדותי שלם. שכן גם אם ילמד אדם כמה ספרים המשלימים זה את זה שעל ידי צירופם יחד הם כוללים את כל עניני התורה, מכל מקום הוא לומד ספרים נפרדים, שכל אחד מהם מקיף את הדברים רק מתוך תפיסת חלק – חלק גדול או קטן של התורה – אבל לא את התורה כולה כמכלול אחד. כלומר, ספרים אחרים הם בבחינת פרטים, אפילו כאשר יש להם הקף גדול. ורק ספרו של הרמב"ם הוא בבחינת כלל – שמתחילת בנינו הוא משקיף על כלליותה של התורה ולא על חלק פרטי ממנה. ומכאן נובע הבדל לא רק לגבי ההקף הגדול אלא אף לגבי חלקים ממנו. כל המחזיק בדבר פרטי, אפילו הוא מחזיק בו בשלימות – אינו מחזיק אלא בחלק. מה שאין כן במי שמחזיק במקצתו של הכלל, שעם היותו מחזיק בחלק הרי חלק זה כולל בתוכו בהעלם את המכלול כולו.

למוד ספר משנה תורה לרמב"ם באופן שבו לומדים את הספר כולו ומתכוונים לראות את כולו כשלמות אחת, הוא אופן שבו מנסים להשקיף לא על פרטי הדברים שבתורה אלא על הקפה השלם. התורה כמו שהיא בספר משנה תורה איננה מגילות מגילות אלא יריעה אחת, שכל חלקיה תואמים ומשתלבים זה בזה, יונקים ושופעים מקצה לקצה, בבחינת "עץ חיים" שכל ענף וכל עלה נקשרים ומתאחים למהות אחת. מהותה של התקופה החדשה הריהי איפוא ביציאה מן הדורות שבהם היה עיקר העיסוק בפרטים, אלא מהות אחרת שבה רואים את כל הפרטים כולם מתוך ההקף הגדול. ודוק: אין הקף גדול זה שולל את הפרטים, שהרי כל ספר משנה תורה כולו כולל את כל פרטי ההלכות שבתורה, אלא שהוא לימוד של כלל ופרט וכלל, וכאשר הפרטים מובנים ונתפסים מתוך ראיית הכלל. ולא לחנם מוצאים אנו רוב פרושי הרמב"ם המכנים את ספרם על שם "מלך" – משם שראו בספר משנה תורה את מלכותה של התורה, את ההקף הכולל את כל הפרטים מתוך ראיה של גדלות.

למוד הרמב"ם בכללותו הוא צד למוד התורה של התקופה, והוא מקביל אל תוכנה הפנימי של תקופה זו. הזמן הולך ומתקרב אל גאולתו, וגאולה זו מבוססת על כך שעם ישראל מקבל על עצמו את התורה בשלמות. קבלת התורה כולה על ידי עם ישראל כולו הוא המכשיר לגאולת ישראל. וכדרך שקבלו ישראל את התורה בראשיתה, כאשר בעשרת הדברות נעוצים ומקופלים כל דברי התורה כולם, על תרי"ג מצוותיה ועל "עלמות אין מספר" אלו הלכות, כך כאשר חוזרים ומקבלים אותה היא צריכה להיעשות באותו אופן – בקבלת כלליות התורה על כל פרטותיה, ועל ידי העם כולו קטנים כגדולים, אנשים נשים וטף. ודאי, כל אחד ואחד אינו מקבל ומבין בגלוי אלא לפי כוחו ולפי השגתו, אבל עצם הקבלה היא קבלת הדברים כולם, לא כפרטים אלא כשלמות אחת. ולא לחנם קבע עם ישראל לדורותיו את שם הספר בכינוי "היד החזקה", שהרי נתכוון לדברי הכתוב "ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל."