לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד,לד. הגדה של פסח)

חג-הפסח איננו רק הראשון מבין שלושת הרגלים, אלא הוא גם היסוד והשורש שלהם. היציאה ממצרים הייתה השלב המכין לקבלת התורה בחג-השבועות, וגם חג-הסוכות נחוג לזכר היציאה ממצרים - "כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ-מצרים".

מהותו העיקרית של חג-הפסח, היא עובדת היותו "זמן חירותנו". זהו החג שבו יצא עם ישראל מעבדות לחירות, ונעשה עם עצמאי. דבר זה מתואר בתורה במילים: "הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים גו' ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך". ההגדרה "גוי מקרב גוי" מבטאת את המשמעות האמיתית של היציאה ממצרים.

תלות של עובר

לביטוי "גוי בקרב גוי" יש משמעות כפולה: מצד אחד הוא מבטא את העובדה, שהיהודים במצרים כבר היו מסגרת של עם ("גוי"). הם דיברו בשפה משלהם, חיו בארץ משלהם (ארץ גושן), שמרו על לבוש מיוחד להם וכך הלאה. אך מצד שני, הם היו ב"קרב גוי" - בני-ישראל היו כפופים לעם אחר ותלויים בו.

חכמינו ז"ל מדמים מצב זה לעובר במעי אמו. מצד אחד, העובר הוא מציאות לעצמו. יש לו ראש, ידיים, רגליים וכל שאר האיברים. אך האמת היא, שהוא אינו חי חיים עצמאיים. לאן שאימו הולכת - לשם גם הוא הולך. מה שאימו אוכלת, זה גם מזונו-שלו. הוא תלוי בה באופן מוחלט.

קשורים בטבורם

כזה היה גם מצבם של בני-ישראל במצרים. מצד אחד הם היו עם, עם בכל המובנים; אך מצד שני הם היו תלויים לחלוטין במצרים, עד שנדמה היה שגם הם סוגדים לאלילות המצרית.

הדרך לחירות ולהיחלצות מהקשר הטבורי עם מצרים היה בהקרבת קרבן-הפסח. בני-ישראל נצטוו לקחת את השה, האליל המצרי7, לשחטו ולאוכלו. עוז-רוחם של בני-ישראל, בשחטם את העבודה-זרה המצרית, היה הצעד הראשון לקראת השחרור מהקשר עם העם המצרי.

לשחוט את האלילים

ובנקודה זו טמונה גם המשמעות הנצחית של היציאה לחירות. יכול אדם לדמות שהוא אדם עצמאי ובן-חורין. הוא מביט על עצמו באופן שטחי, ונדמה לו, שבגלל שיש לו שכל ורצונות משלו - הוא באמת עצמאי. אך כשיעמיק בדברים יראה, שבעצם הוא קשור בטבורו לסביבה שבה הוא חי. בעצם הוא עבד - עבד לסביבה, עבד לגויים שמסביב, עבד להשקפות הרווחות בעולם. והגרוע מכול הוא, שעוד נדמה לו כי זו משמעותה של חירות.