ישנם ילדים דרמטיים מאוד. הם עושים סיפור מכל דבר. בוכים בקול רם מפציעה קלה, צועקים בקול רם כשהם קצת חסרי סבלנות, ומייללים בקול רם כשהם מתעצבנים. אין אלם תגובות מעודנות או סמויות. ילדים אחרים לא מגיבים כך כל הזמן אך גם להם יש רגעים כאלה.

הבעיה עם תגובות דרמטיות היא שהן מידבקות. כשילד נעשה אמוציונאלי מאוד, הוא גורם גם להורה להגיב באופן דומה. ההיסטריה של ההורה מזינה עוד יותר את רוגזו של הילד, ושניהם מאבדים יותר ויותר את השליטה על תגובותיהם. להלן תסריט קטן להמחשת הדינמיקה הזאת:

אמא: "תזדרזי, אנחנו עומדות לאחר. נו, תזוזי כבר!"

ילדה: "אני לא מוצאת את מברשת השיער שלי! מי לקח את המברשת שלי? אני לא יכולה לצאת עד שאסתרק, ואני לא מוצאת את המברשת שלי! אני לא הולכת לבית הספר היום אם לא אמצא את המברשת הזאת!"

אמא: "לא איכפת לי אם תמצאי את המברשת או לא – את הולכת לבית הספר. ברור? תפסיקי להתרוצץ כאן כמו תרנגולת ותלבשי את המעיל שלך כי אנחנו כבר חייבות לצאת!"

ילדה: (מתייפחת וצורחת): "את תמיד הורסת לי את החיים! אני שונאת אותך! לא איכפת לך ממני בכלל... איכפת לך רק מבית הספר. אבל לי לא איכפת! אני אברח כשתביאי אותי לשם כי אני לא הולכת בלי להסתרק!"

הרעיון ברור... מן הפח אל הפחת, מצב השיחה הולך ומחמיר. העובדה שהאם הפעילה קצת לחץ בהתחלה כדי לזרז את הילדה לא הועילה אלא רק החמירה את המצב.

הורים יכולים לעזור לילדיהם ללמוד כיצד להתמודד עם מצבים אלה באמצעות דוגמה אישית של גישה רגועה לענינים חשובים. יציאה בזמן לבית הספר היא דבר חשוב. עם זאת, ההורים לא צריכים להיהפך לעצבניים ומתוחים כשהם מדברים על זה.

האם יכלה לומר משהו כמו "תזדרזי בבקשה, אנחנו יוצאות תוך חמש דקות". משפט כזה היה מהווה דוגמה לגישה טובה לענינים בוערים.

לא מן הנמנע שלמרות גישת האם הילדה עדיין יכלה להגיב בצורה היסטרית בחיפוש אחר למברשת השיער שנעלמה. עם זאת, ברגע שהילדה מתבטאת בצורה היסטרית, חשוב מאוד שההורה יפנה את השיחה לאפיקים רגועים יותר. ההורה יצטרך להתגבר על נטייתו הטבעית והביולוגית לתת להיסטריה הזו לאחוז גם בו. אם ההורה מתכוון מראש להגיב להיסטריה בצורה רגועה לחלוטין, הוא/היא יוכלו לעשות זאת. פשוט אמרו לעצמכם: "ככל שהילד שלי היסטרי יותר, כן אני רגוע/ה יותר".

במקרה הנוכחי, האם יכלה להגיב לרוגזה של הילדה בקול איטי ונמוך ובכך לעזור למערכת העצבים של הילדה להירגע. "את לא מוצאת את המברשת שלך? את רוצה להשאיל את שלי?" אפילו אם הילדה עדיין תרצה את המברשת שלה, לפחות השיחה לא פנתה לאפיק הרסני. אפילו אם במקרה הגרוע ביותר הילדה לא הצליחה להשתלט על רגשותיה, האם הדגימה לה דרך טובה להתמודדות עם רוגז ומתח, ולכך הייתה יכולה להיות השפעה חיובית על הילדה בעתיד – בפרט כאשר הגישה הרגועה מודגמת שוב ושוב במשך עשרים שנות הורות.

כדי להגיב לרגעים לחוצים בצורה רגועה, ההורים חייבים לזכור את התמונה הגדולה. המברשת או ההגעה בזמן לבית הספר אינם הדברים החשובים ביותר. מה שחשוב באמת הוא כיצד לחיות חיים על מנת להגיב בצורה רגועה ברגעים לחוצים, הורים צריכים ללמוד להחזיק בתודעתם את התמונה הגדולה יותר. הדבר החשוב אינו המברשת, ההגעה בזמן לבית הספר או כל עניין יומיומי אחר. העניין החשוב הוא כיצד יש לחיות את החיים. האמורא בר קפרא מלמד אותנו בתלמוד כי "רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו; ולאדם טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו." (קידושין, מא, א)

הורים יכולים לשמש דוגמה לילדיהם כיצד להתמודד באופן בריא עם רגעים לחוצים, שכן כל יום מכיל הרבה רגעים כאלה. לכן, בפעם הבאה שילדתך מאבדת את קור רוחה, השתדלי מאוד לשמור על קור רוחך את – שכן, זהו הדבר העוצמתי ביותר שביכולתך לעשות במצב כזה.