בפרשת השבוע מתרחש סוף סוף המפגש שכה התייראו ממנו, בין יעקב לעשו. אחרי עשרות שנות פרידה, האחים התאומים, הרחוקים כל כך מלהיות זהים, נפגשים. יעקב, שנמלט מחמת זעמו של עשו 34 שנים קודם לכן, שב הביתה עם משפחה גדולה ועושר רב. עשו מתקדם במהירות עם ארבע-מאות עוזריו החמושים מכף רגל ועד ראש. האם יתחולל קרב או מפגש של פיוס? יעקב מתכונן לגרוע מכל, וגם שולח מסר לאחיו העוין בזו הלשון:

"עם לבן גרתי.....". רש"י מפרש את המסר של יעקב בהסבירו שלמרות שהוא חי עם נוכל ידוע במשך יותר מ-20 שנה, הוא לא למד מדרכיו הרעות ונשאר יהודי צדיק וירא שמים המסור לדרך החיים האלוקית. דבר זה ניכר בגימטרייה של המילה "גרתי", שסכומה זהה לתרי"ג מצוות התורה (613).

אך האם לא הייתה זו התפארות מצדו של יעקב? הרי אותו אדם עצמו, שעתיד היה בקרוב להתפלל לישועה ולטעון "קטונתי" מול כל הטוב שאלוקים הרעיף עליו - האם לא נראה כי הוא כעת מצביע בגאווה על יראת השמים שלו ומספר לעשו איזה אורח חיים דתי ואדוק הוא ניהל?

החפץ חיים (רבי ישראל מאיר כגן, 1838–1933) מציע פרשנות חדשה לסוגיה זו. הוא מסביר כי אין להבין את מילותיו של יעקב כהתפארות, אלא כקינה. "גרתי עם לבן, אבל לא למדתי מדרכיו הרעות", פירושו שיעקב מתאבל על העובדה שהוא לא למד מן הדרך שבה לבן עשה רע. כיצד עשה לבן רע? בהתלהבות! באון ובעזוז! הוא עשה את מעשי הרשע שלו בתנופה ובעצמה, ויעקב מצר על כך שמעשיו הטובים שלו לא נעשו בלהט דומה לזה שבו עשה לבן את מעשיו הרעים.

אילו היו הטובים נלהבים כרעים, אזי שיעור הפשיעה היה יורד פלאים. אילו היו מערכות המשטרה והמשפט מתפקדות באותה מסירות ותנופה כקרטלי הסמים וכחבורות החוטפים, היינו כולנו במצב טוב יותר. הצרה היא שכוחות הרשע חדורי התלהבות ומוטיבציה גבוהה, בעוד כוחות הטוב תכופות תלויים בפקידי ממשלה הסובלים מעומס יתר בעבודה ומתשלום זעום מדי.

ניקיטה חרושצ'וב נאם פעם בכנס ציבורי גדול במהלך התקופה האנטי-סטליניסטית. בעודו מרעים בקולו על מעשיו האכזריים והבלתי-נסלחים של סטאלין, נשמע לפתע קול דובר מן הקהל: "אם סטאלין היה פושע שכזה, מדוע אתה לא עשית אז כלום כדי לעצור בעדו?"

"מי אמר את זה?" הרעים חרושצ'וב בקולו. באולם שררה דממה מוחלטת. אף צליל, אף תנועה. אנשים קפאו על מקומם באימה.

"עכשיו אתם מבינים מדוע לא עשיתי כלום", הגיעה אז תשובתו המשכנעת של חרושצ'וב.

הפרשנות המעניינת של קינת יעקב מזכירה לנו שקול המוסר צריך להיות חזק ורם לפחות כמו קול הרשע. לעתים תכופות מדי, קול הצדק שקט ורך, בעוד קול השחיתות כביר-עוצמה.

מי יגביר את צלילה המתוק והעדין של נדיבות הלב?

הבה נשאף להיות נלהבים ואסרטיביים בשירות הטוב והאלוקי לפחות כמו שהצד השני נלהב בשירות הרוע ואי-הצדק. העולם יהיה מאוזן יותר, יפה יותר ויהיה הרבה יותר בטוח לחיות בו.