בעולם מקובל למכור רהיטים עתיקים, ואפילו רהיטים עתיקים מזויפים. רהיטים שמייצרים אותם עתיקים ומגורדים, ושמלכלכים אותם בסוף פס הייצור. יצרנים מצפים כלי בדיל חדשים לגמרי עם ציפוי של חלודת נחושת, כדי שייראו ממורטים כמו כלים עתיקים. בתים בשווי מיליוני דולרים נבנים כך ש"יהיה להם אופי". אם אין לכם עתיקות כלשהן – קנו לכם כמה. וככל שיהיו יותר ישנות ודהויות, כן ייטב. זו שעתו היפה של חן היושן: עתיק זה טוב.

כל דבר עתיק הוא טוב, חוץ מבני אדם עתיקים, כלומר: זקנים. איש אינו מתפאר בכך שהוא כבר בגיל הזהב.

ואיש אינו אשם בכך יותר מהזקנים עצמם. הם מתלבשים כך שייראו בני עשרים ומשהו. הם מנסים לנהל שיחה במיטב הסלנגים האחרונים. הם אפילו מפקידים את עצמם ביד המנתח הפלסטי כדי שיסיר מגופם את סימני הזקנה. כשהדבר מגיע לבני אדם – מעיין הנעורים שולט בכיפה.

לרדיפה אחר הנעורים יש סיבות טובות.

הנעורים יפים. נעורים פירושם זוהר, קרינה, צחוק, ריגוש. עם הזִקנה הנעורים מתפוגגים.

לעומת זאת, לבגרות יש כח משיכה משלה. הזקנה היא איפוק, יציבות, מהימנות.

שימו יין בצנצנת והוא יהפוך לחומץ. טעמו המלא של היין מבשיל כשהיין נשאר בחבית. בחבית הוא עדיין חי. הוא נושם, גדל. נוסף לו משהו שלא היה לו ביום הקודם.

גם בפני הזקנים עומדת הבחירה: הם יכולים לבחור להפוך לחומץ: לאנשים נרגנים וחסרי סבלנות. הדבר קורה כשאדם חדל לגדול, לרכוש, להתפתח. למעשה, זה יכול לקרות גם לצעירים – ואנו קוראים להם 'מפונקים'.

התורה מתארת את אברהם אבינו במילים "בא בימים". "בא בימים". כל יום היה יום מלא וגדוש. אברהם התחיל כל יום במרץ מחדש. יצחק, אף הוא מכונה בכינוי דומה בפרשת השבוע.

יש בני אדם המחכים למות. הם קובעים את סדר יומם סביב חדר האוכל, צפיה בטלוויזיה, קניות ואירועים חברתיים. התלמוד קורא להם "בחייהם קרויים מתים".

כמה עצוב לשמוע בן המהלל את אימו על הסטייק המוצלח שידעה להכין. כמה עצוב לשמוע בת השומרת את דירתו של אביה ברמת השרון כי "הוא אהב את הנוף". האם זו המורשת של הוריהם? מתכוני סטייק ונופים?

האם זה מה שנכדינו יֵדעו על סביהם ועל סבותיהם? האם זוהי מורשתם?

אתה יכול להשאיר מורשת אמיתית. לעשות מעשה חשוב באמת. לסייע לילדה חולת לוקמיה; לעזור לילד נכה; לשמור על תינוק כדי שאימו תוכל לצאת לסידורים דחופים; ללמוד תורה בעצמך, וגם ללמד אחרים.

תוכל לעזור לזולתך ללמוד, ולחיות, ולחגוג, כדי שיהיה להם משהו לתת לילדיהם. תוכל לטאטא את רצפת בית-הכנסת, ליישר את הכיסאות, להזמין ספרים חדשים, לעדכן את אתר האינטרנט של בית-הכנסת.

כשלעצמו, אף אחד מן הדברים הללו אינו מעשה דרסטי ורב-רושם; אלא שיחדיו, כשהם מצטברים על פני חיים שלמים, הם הופכים למורשת.

הנשמה היא כמו היין.

אם הנשמה אינה נושמת – הגוף הופך לחומץ.

לחיות את החיים, לתת לנשמה לנשום, פירושו ליצור רהיט עתיק יקר ערך שנכדיך יוכלו להתגאות בו.