סיפור המאבק של יעקב עם המלאך, דומה, לדעת רשב"ם, לסיפור יונה הנביא, ולחוויה המסתורית שאירעה למשה בדרכו מאוהל יתרו חזרה למצרים. לדברי רשב"ם, כל אלה הם מקרים של "ההולכים בדרך שלא ברצון הקדוש ברוך הוא, או ממאנים ללכת, שנענשו".

יעקב ירא מפני המפגש עם עשו, אף־על־פי שה' הבטיח לו שיחזור בשלום. יעקב נבהל וניסה לברוח, וה' שלח מלאך לעצור את הבריחה. זהו פירוש ייחודי ומעורר מחשבה. לפנינו שלושה אישים דגולים, יעקב, משה ויונה – והנה שלושתם, על־פי רשב"ם, פחדו. ממה? הרי איש מהם לא היה פחדן.

הם פחדו משליחותם. משה חזר ואמר בסנה הבוער: מי אני? הן לא יאמינו בי. יונה חשש להעביר מסר מה' לאויבי ישראל. ויעקב אך זה אמר לה' "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

להתגבר על הפחד

אין זה פחד פיזי. זה הפחד הבא מתוך תחושה אישית של "אינני ראוי". מי אני שאנהיג את בני ישראל? – כך תהה משה. מי אני שאשא את דבר ה' לעולם? – חרדו הנביאים. איך אעמוד מול אחי עשו בידיעה שאני ממשיך הברית ולא הוא? – חשש יעקב. לפעמים, דווקא לגדולים מכולנו יש ביטחון עצמי קטן במיוחד, מפני שהם יודעים כמה עצומה היא האחריות ומרגישים קטנים לעומתה. להיות אמיץ, אין פירושו לא לפחֵד – אלא לפחֵד ולהתגבר על הפחד. כך הוא הדבר באומץ פיזי, וכך גם באומץ מוסרי ורוחני.

דבריה של הסופרת מריאן ויליאמסון בעניין זה זכו לפרסום רב, ובצדק. כך כתבה:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"

למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

לפעמים אני מרגיש שחלק מן הבורחים מיהדותם עושים זאת, אם במודע ואם באופן תת־מודע, מן הסיבה הזו ממש. מי אני שאהיה עֵדו של ה' בעולם, אור לגויים, מופת לעמים? רובנו חווים מפעם לפעם את הפחד הזה, הפחד שאינני ראוי.

התפקיד מרומם

הפחד הזה הוא שגיאה – ולא מפני שאינו אמתי, אלא מפני שאינו רלוונטי. מובן שאנו מרגישים לא ראויים למשימות גדולות לפני שאנחנו מקבלים אותן על עצמנו. האומץ לקבל על עצמנו את המשימה הוא העושה אותנו לגדולים דיינו. מנהיגים צומחים מתוך כך שהם מנהיגים. סופרים צומחים באמצעות הכתיבה. מורים צומחים על־ידי כך שהם מלמדים. רק משאנו מתגברים על תחושת הקטנות והבלתי־ראויות, וקופצים למים הקרים של המשימה, אנו מגלים שהתרוממנו וגדלנו: העשייה היא שהִגדילה אותנו. כלשונה של כותרת ספר פופולרי – "הַרגישו את הפחד, ועֲשו את זה בכל זאת".

אל תפחדו מן הגדולה. משום כך נאבק ה' עם יעקב, עם משה ועם יונה ולא נתן להם לברוח. כמו שאמרה בצדק מריאן ויליאמסון, ההשתחררות שלנו מפחדינו עוזרת לאחרים להשתחרר מפחדיהם שלהם. זה הדבר שאנו, בני ישראל, בניו של האיש ששָׂרה עם אלוקים ועם אנשים ויכול להם, נועדנו לעשות: לאזור אומץ להיות שונים; לערער על אלילי הזמן; להיות נאמנים לאמונתנו ובו בזמן לשאוף להיות ברכה לבני כל האומות.

אין זו משימה קלה; אך ממתי משימה ראויה לשמה היא משימה קלה? אנחנו גדולים כגודֶל האתגרים שיש לנו אומץ לקבל על עצמנו. ואם לפעמים אנו מרגישים רצון לברוח, איננו צריכים להרגיש רע; זה קרה גם לגדולים ביותר.

להרגיש פחד – זה בסדר גמור. להיכנע לפחד הזה – לא. כי ה' מאמין בנו גם אם לפעמים אנחנו, וטובים מאתנו, איננו מאמינים בעצמנו.