התורה מדברת בפירוט רב על מסעות בני ישראל בשנות נדודיהם במדבר. התורה מפרטת כל אחד מ-42 המסעות שהם נטלו על עצמם.

התורה אינה מספרת לנו סיפורים סתם כך. תמיד ניתן להפיק מהם לקח שיכול לשמש לחיינו היום-יום.

כולנו יצאנו בחיינו למסעות רבים, הן פיזיים והן רוחניים. בדרכנו היו לנו תחנות רבות. התחנות הללו חשובות: הן השלבים בסולם, שלבים בדרכנו ליעדנו. אחרי שמגיעים קל מאוד לשכוח את השלבים שעברנו לאורך הדרך. לפעמים אנו שוכחים בני אדם שעזרו לנו במסענו.

התורה מזכירה לנו שאף אם הגענו ליעדנו, עלינו להיות מודעים תמיד לנתיב שהביאנו עד הלום ולא להניח כדבר מובן מאליו את מי שעודדו והדריכו אותנו לאורך "מסעותינו". אולי עכשיו, אחרי שהשגנו את מטרתנו, אפשר לחשוב שהשלבים הקודמים היו רק "תחנות מעבר", ובכל זאת יש להם חשיבות. כל הזמן הם ייצגו בעבורנו את מהלך המסע, את ההתקדמות, את העובדה שעשינו עוד בדרכנו ליעדנו. וגם עתה הם חשובים לנו, כיוון שאלמלא הם — לא היינו במקום שבו אנו נמצאים כיום.


מעשה בנער שעשה את דרכו מירושלים אל הגליל. הוא הגיע לפרשת דרכים, ונבהל לגלות, ששלט הדרכים מוטל על האדמה.

עכשיו לא ידע איזו דרך עליו לבחור כדי להגיע ליעדו. מה היה עליו לעשות?

התשובה פשוטה. הרי הנער ידע מהיכן הגיע: מירושלים. אם יציב את התמרור כך שהמילה "ירושלים" תצביע על הדרך שממנה הגיע זה עתה, יהיה בידיו לדעת לאן עליו להמשיך.

כשאנו יודעים מנין באנו, אנו יודעים לאן אנו הולכים. זה מה שהתורה מזכירה לנו. מי ייתן וכולנו נשאף להגיע ליעדנו, ובסופו של דבר גם נגיע אליו.