האם, לדעתכם, ראוי שאנשים יקדישו את כל ימיהם ללימוד תורה?

סביר להניח כי שאלה מסוג כזה תעורר דיון סוער. יהיו כאלו שיצדדו בלהט בלימוד. הם יסבירו כי התורה היא תורת חיים ותורת אמת וכי על ידי לימוד בה היא מגינה ושומרת על עם ישראל. נכון, אדם שיקדיש את כל חייו ללימוד התורה עלול לסבול פיננסית, אך האם לא נאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"?

לעומת זאת, יהיו כאלו שיתנגדו לרעיון של לימוד תורה לכל החיים. 'מה עם פרנסה?' הם ישאלו ובצדק. כבר בתורה נאמר "ששת ימים תעשה מלאכה". לא יתכן ללמוד תורה כל היום ללא מקור פרנסה אחר.

דילמה מסוג דומה מתעוררת בפרשת השבוע. שני שבטים, בני גד ובני ראובן, מחפשים שטחי מרעה מתאימים לצאן ולבקר הרב הנמצא ברשותם. עבר הירדן המזרחי נראה להם מקום עתיר שטחי מרעה, והם מבקשים ממשה להתיישב שם באופן קבוע, מבלי להיכנס לארץ ישראל.

בתגובה משה רבינו קוצף עליהם ומתנגד לבקשה. הוא מזכיר את עוון המרגלים, שאף הם ביקשו שלא להיכנס לארץ. לאחר דין ודברים, מסכים משה לבקשתם ונותן להם את עבר הירדן המזרחי לנחלה. יש לו תנאי אחד – שהם יהיו חלוצים ויעזרו לאחיהם במלחמה על ארץ ישראל.

הפרשנים מסבירים, כי הרצון לעסוק ברעיית צאן נועד כדי להשיג התבודדות והתנתקות מהוויות העולם. מסיבה זו היו נביאים וצדיקים שבחרו לרעות צאן (ע"פ רבנו בחיי לפ' ויגש). גם במקרה שלנו, בני גד ובני ראובן ביקשו להתנתק מן העולם כדי לעסוק בהתעלות רוחנית.

זה בדיוק מה שהפריע למשה רבינו. רצונם להתנתק מאחיהם בני ישראל מנוגד לרצון האלוקי. שכן התכלית האלוקית היא להביא את אור הקדושה אל תוך חיי המעשה, לא לחיות בפרישות ובהתבודדות.

בכל זאת, כאשר משה ראה שהם מוכנים להילחם עבור אחיהם, הבין שהם מוכנים להישאר מעורבים ולהקרין מאור הקדושה שלהם גם על אחיהם. ואם כן, יש מקום לאפשר להם לעסוק בהתעלות רוחנית ולפיכך הוא אישר את בקשתם.

ללמדנו, כי לימוד תורה כעיסוק בלעדי מתאים רק לאלו המתאימים ללימוד ממושך. אך גם זאת – בתנאי שהלימוד יקרין על שאר העם, ותלמידי החכמים יחלקו את הידע שלהם עם אחיהם ובכך יהוו מקור השראה לאומה כולה.