הפסוק האחרון בפרשת השבוע אומר: "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו". (במדבר ז, ט).

כאשר משה שמע את קולו של ה' במקדש, קרתה תופעה ניסית. למרות שקולו של ה' היה חזק כמו במעמד הר סיני, כאשר שני מיליון אנשים שמעו אותו, כה חזק עד שנשמע הרבה מעבר לתחום המשכן, הוא נפסק בכניסה למשכן ולא המשיך הלאה. משה נאלץ להיכנס למשכן כדי לשמוע אותו (רש"י על הפסוק).

בחסידות אנו מוצאים הסבר חשוב מדוע היה קולו של השם נעצר בכניסה למשכן מבלי להמשיך: היה זה רצונו של ה' שהאדם יעבוד אותו מתוך בחירה חופשית, ושקולו יתברך, המסר וההוראה שלו, יובאו לתוך העולם באמצעות עבודת האדם.

"קולו של ה'" הוא התגלות ה'. מקום שהקב"ה מייחד אותו כמיקום מבוסס להתגלויות חוזרות של אלוקות, מקום שבו קולו יישמע שוב ושוב, זהו מקום שיש לו דרגה גבוהה יותר של קדושה. מקום כזה היה המשכן, שנקרא "אוהל מועד", משום שניתן היה לפגוש בנוכחותו של השם על בסיס קבוע. קולו של ה', אותו קול גדול שנשמע בהר סיני, מילא את המשכן באופן קבוע וחוזר.

לו היו קולו ודיבורו של הקב"ה ממשיכים אל תוך העולם באופן קבוע וחוזר ונשנה, אז העולם היה נהפך כולו ל"אוהל מועד", למקדש, שבו האדם לא יכול היה לבחור להתנהג בניגוד לרצון השם. עבודת האדם את השם באמצעות בחירה חופשית תהיה אז בלתי אפשרית. היה זה רצונו של השם יתברך שבאמצעות עבודתנו, ולא באמצעות התערבות אלוקית, נהפוך את הסביבה שבה קולו "אינו נשמע" למקום מגורים מתאים לנוכחות השם.1