מעשה ביהודי שנקלע לאי בודד. הוא ניהל את חייו על מי מנוחות ודאג לבנות כל מה שהיה צריך. כאשר הגיעה משלחת הצלה לאי, הראה להם בגאווה ממה הוא מתקיים והיכן הוא גר. בין השאר, הציג בפניהם שני בתי כנסת מפוארים שהקים במו ידיו. שאלוהו: למה לך שני בתי כנסת? ענה: אחד בנוסח שלי, שם אני מתפלל, ואחד בנוסח אחר, לשם אף פעם אני לא נכנס...

צחוק בצד, אך הסיפור הזה מעלה שאלה נפוצה: בעם ישראל יש עדות כה רבות, מנהגים שונים כל כך ואינספור סוגים של סידורי תפילה, מי צריך את זה? מדוע שלא נקבע מנהגים זהים ונוסח אחיד לכל עם ישראל?

כרגיל, התשובה מופיעה בפרשת השבוע. פרשת נשא עוסקת בהרחבה בקורבנות שהביאו הנשיאים לרגל חנוכת המזבח. בתחילה רצו הנשיאים להביא את קורבנם יחד, באותו יום. אך האלוקים ביקש שכל נשיא יביא את קורבנו בנפרד, ביום אחר.

הבה ננתח את מה שקרה: לכאורה, הנשיאים הגיעו עם הצעה חיובית, מתוך רצון להתאחד. מדוע הורה הבורא להפריד ביניהם?

לשם כך יש להבין את מבנה עם ישראל, המשול לגוף האדם. בגוף ישנם איברים רבים, ולכל איבר תפקיד שונה ותרומה ייחודית משלו לתפקוד הגוף. אף שהלב חשוב, אם כל האיברים יהיו לב, הגוף לא יוכל לתפקד. דווקא השוני בין האיברים מאפשר את פעילותו התקינה של הגוף.

כך את עם ישראל הרכיבו שנים עשר שבטים בעלי תרבויות ומנהגים שונים. כל שבט תרם גוון משלו לפסיפס המיוחד של העם. נשיאי השבטים חשבו שהאחדות תיווצר באמצעות טשטוש ההבדלים ביניהם, ולכן ביקשו להקריב את קורבנותיהם באותו יום. אך האלוקים חפץ להבליט את היופי הייחודי של כל שבט, שכן רק כך חנוכת המזבח תיעשה בצורה מושלמת.

זה גם היחס הנכון כלפי הזרמים השונים בעם. היופי של עמנו הוא דווקא בעושר הרב-גוני של העדות והמנהגים. שימו לב לנופך המיוחד שמוסיפה כל מסורת אבות, הטו אוזן לסימפוניה המורכבת מצלילי העדות השונות, תנו יד לכל יהודי ואל תרמסו את רגלכם השניה. כולנו גוף אחד!