לא נדיר לגלות בתנ"ך שני פסוקים דומים, או אפילו זהים; אך אם נגלה שני פסוקים הפוכים לחלוטין הדבר יאמר דרשני.

הרי לכם שני פסוקים כאלו. הראשון פותח את פרשת השבוע, כאשר משה קורא: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". הנביא ישעיהו שחי מאות שנים לאחר-מכן, השתמש בביטוי הפוך: "שמעו שמים והאזיני ארץ". בעוד משה קורא לארץ "לשמוע", ישעיהו מבקש ממנה "להאזין"; וכשמשה אומר "האזינו השמים", אומר ישעיהו "שמעו שמים".

(האם מדובר במשחקי מילים בלבד? הבה נערוך הפסקה קלה לשם שיעור קצר בדקדוק: האזנה פירושה שמיעה מרוכזת, בעוד המילה שמיעה יכולה להתפרש גם כשמיעה ברפרוף וכבדרך אגב).

המדרש מסביר כי כאשר משה רבינו כתב את התורה הוא היה בשמים ולפיכך קרא להם להאזין בריכוז; הארץ הייתה רחוקה ממנו, ולפיכך הוא הסתפק בבקשה כי היא תשמע. הנביא ישעיהו לעומתו עמד בארץ וציפה כי היא תאזין לו, בעוד שמיעה של השמיים תספק אותו.

שאלה פשוטה ותשובה הגיונית. אלא שכאן עלינו להשיב על שאלה נוספת: אם משה עמד בשמים, מדוע הוא לא הסתפק בדיבור אליהם? וישעיהו שרגליו דרכו על הארץ, מדוע לא דיבר רק אליה?

הרבי מליובאוויטש זי"ע מציין כי בכך ביקשו משה וישעיהו להעביר לנו מסר חשוב. לעתים תכופות אדם נוטה לקבע עצמו במעמדו האישי מבלי לחתור אל העולם האחר. אנשים המתעסקים בדברים שברוח ובלימוד תורה עשויים להסתפק בלימוד תאורטי מבלי להזדקק לירידה לפסים מעשיים, ואילו אנשים העמלים קשה לפרנסתם עלולים לזנוח את לימוד התורה. "גם אם אתם עסוקים בדברים שברוח ובענייני שמים אל לכם לשכוח על הארץ" אומר משה רבינו, וישעיהו הנביא מעביר מסר דומה ל"יושבי הארץ".