ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

מתי בפעם האחרונה חיפשתם ב"אול-ג'ובס" את טבלאות השכר של נוקדים? אני לא מתכוון ליישוב בגוש עציון, אלא למקצוע. ואם אתם לא מבינים מה זה בכלל נוֹקֵד, פעם קראו לזה "רועה צאן".

עכשיו אתם בטח מדמיינים נער עם עיניים עצובות וחליל, ומאחוריו עדר של כבשים מלחכות עשב באחו ירוק. תחשבו שוב. חכמים מלמדים אותנו שככה אלוקים בוחר את המנהיגים של עם ישראל.

תקראו את הסיפור שהמדרש מספר (שמות רבה, ב, ב): "כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית [- ירק שגדל באזורים רוויי מים]. נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא. עָיֵף אַתָּה. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל".

מנהיג לא צריך לעבור מבחני מאמץ, וגם לא מסע כומתה. הוא גם לא חייב להיות נואם בחסד או שופע כריזמה. מנהיג אמתי הוא מי שיודע להיות אמפתי. לרוץ אחרי גדי אחד קטן, להרגיש את המצוקה שלו ולקחת אותו על הכתפיים.

חשבתי על זה השבוע כשהכנסת הקדישה יום הצדעה לרבי. חברי כנסת ושרים, מימין ומשמאל, השתתפו. כולם התרגשו לספר על הקשר האישי שלהם עם חב"ד והרבי. שר אחד סיפר על הזיכרונות שלו מגן חב"ד בטורונטו, שרה בכירה סיפרה על השליח המקומי שעשה בר-מצווה לבן שלה, וחבר כנסת אחר סיפר כמה הוא מתגעגע לסבא החב"דניק שלו.

מה נוגע כל כך בהם ובנו? הדאגה של הרבי לכל אחד, האכפתיות. השלוחים שהוא שלח לכל מקום בעולם, כדי לרוץ אחרי כל צמא וכל עייף, להרכיב אותו על הכתפיים ולהחזיר אותו אל העדר.

שבת שלום!