ב"ה

קוראים וקוראות יקרים,

מדי פעם אני קורא בחדשות על הוצאה להורג של רוצחים בארצות הברית.

כמעט כל פעם הסיפור דומה: עורכי הדין של הרוצח ערערו על גזר הדין תוך שהם מסבירים כי הוא גדל בבית מוכה, אביו או אמו התעללו בו בילדותו, מנת המשכל שלו נמוכה והוא סובל מהפרעות אישיות שנטלו ממנו את היכולת לקבל החלטות נבונות. מהצד השני עומדים אנשי הפרקליטות שמספרים על הרצח האכזרי ועל הרוע הבלתי נתפס של מבצע הפשע.

אז מי צודק?

לפעמים התשובה די ברורה. תמונתו של הרוצח מראה אדם שנראה נורמטיבי לחלוטין, ובהחלט צריך לקבל את העונש על מעשיו. לפעמים התשובה די מעורפלת וספקות מתחילים להתגנב: אולי הוא באמת סובל מהפרעות נפשיות? נכון, הוא ביצע פשע חמור ביותר, אבל אולי אנו כן צריכים להתחשב ברקע ממנו הוא בא?

לא פשוט להיות שופט. מצד שני, השופטים חייבים לחרוץ גזר דין, חד משמעי והחלטי, על פי הנתונים העומדים לרשותם. לשופטים אין את הפריבילגיה לדון אדם לכף זכות.

להם אין, אבל לנו יש.

המון פעמים אנו ממהרים לחרוץ דין. "איזה רשע הוא!", "היא עשתה את זה בכוונה!". אבל רגע לפני שאנו רצים לשפוט, חשוב שנזכור את מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". עצרו רגע וקראו את המשפט שוב: אין אדם עובר עבירה אלא... הסיבה היחידה שגורמת לאדם להיכשל ולעבור עבירה כלשהי – בין אדם למקום, בין אדם לחברו – היא "רוח שטות", זה לא הוא באמת.

זה לא אומר שזה בסדר לבצע את העבירה, "רוח שטות" היא לא תירוץ שמאפשר לנו לחמוק מאחריות על המעשים שלנו – אבל זה כן נותן לנו כלים להתמודד בדרך קצת אחרת עם אנשים שמתנהגים בצורה לא יפה, לשפוט אותם קצת פחות ולרחם עליהם קצת יותר.

שבת שלום,

הרב מנדי קמינקר