קוראים וקוראות יקרים,

קשה להאמין שכמעט חלף לו שבוע מהחדשות הטראגיות. עשרה תלמידים ותלמידות, נערים ונערות שרק רצו לצאת לטייל ולהנות מהנוף המדברי, מצאו את מותם באסון הנורא. חלומות שהתרסקו; נעורים שנגדעו באיבם.

חלף לו כמעט שבוע, ונראה שחלילה האסון הזה נשכח. אנו חיים בעולם של חדשות 24-שעות-ביממה. צפון קוריאה, איראן, המסמכים, השגרירויות בירושלים... החדשות לא מפסיקות לרדוף אחרינו ונראה שחלף נצח מאז השבוע שעבר. אבל בליבן של 10 משפחות נפער פצע שלא יגליד לעולם.

"והחי – יתן אל לבו" אמר החכם מכל אדם. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות למען הנספים הוא "לתת אל לבנו", לחשוב על חייהם ועל מעשיהם הטובים, ולאמץ מכך משהו לחיינו. זו תהיה ההנצחה הטובה ביותר עבורם.

אותם עשרה נערים ונערות בחרו במסלול לימודים שונה מתלמידים רגילים. בעוד בני ובנות גילם מסתפקים במערכת הלימודים שנוצרה עבורם, הם בחרו במסלול קשה ומורכב יותר, מסלול שהיה דורש מהם מאמץ פיזי וגם הספק לימודים גבוה בהרבה. הם יכלו להיות כמו כולם, אבל בחרו להיות אחרת.

ואנחנו, החיים, צריכים לתת אל ליבנו.

האם במערכות היחסים שלנו עם בורא העולם, עם משפחותינו וידידינו, אנו מסתפקים במועט ובהכרחי, או שאנו שואפים ליותר? האם החיים שלנו מקבלים ציון 'מספיק' או שאנו עושים בהם את המיטב? האם אנחנו איכשהו שורדים, או מנסים כל רגע להגשים את השליחות האלוקית שקיבלנו ושבשבילה ירדנו לעולם?

אותם נערים ונערות, זכרונם לברכה, ידעו שאסור להסתפק במה שכולם עושים. אם נאמץ את הרעיון לחיינו, אני בטוח שמן השמיים הם ישקיפו עלינו וירוו מכך נחת רוח.

שבת שלום!

הרב מנדי קמינקר

נ.ב. אם קיבלתם את המגזין ביום ל"ג בעומר, אל תשכחו לציין את היום המיוחד הזה! לחצו כאן לפרטים נוספים