ב"ה

גולשים יקרים,

השבוע, במקום לכתוב כמה מילים משלי, ברצוני לשתף איתכם טקסט נהדר שכתב הרב זלמן וישצקי, השליח בבזל, שווייץ:

זה היה החנוכה הראשון שלו שם, חדר טחוב וחנוק של בית הכלא הנורא בקייב של 1950. אשתו וילדיו הקטנים נשארו בבית בצ׳רנוביץ לבד, לא יודעים דבר על מצבו, האם חי או לא..

הם לא ידעו שבשעה שבנו בן ה-10 הדליק את החנוכייה בבית לאמא ועם דמעות ביקש מהנרות עוד נס חנוכה שיחזיר לו את אבא.. בדיוק באותו זמן הוא הצליח להדליק שם נר קטן.. האסירים האחרים הסתירו אותו והוא עצם עיניו והדליק גפרור, הביא את האור אל החושך, בדיוק כמו בנו בן ה10..

הם האשימו אותו שהוא ״חסיד של הרב שניאורסון מברוקלין״ והוא בכלל לא הכחיש.. הם עינו אותו והיכו אותו, אבל לא שברו אותו, הם שמו אותו בחושך אבל הוא הדליק גם שם אור, בדיוק כמו אשתו וילדיו גם הוא ידע שהחנוכיה חזקה מסטאלין, והנרות, הם באו חושך לגרש.

קראו לו משה וישצקי - סבא שלי, ולבן בן ה10 קוראים בן-ציון וישצקי - אבא שלי..

סטאלין מת, גם הקגב מת, אבל משה וישצקי עוד חי, כי לבן שלי בן ה-10 קוראים משה וישצקי. והוא מדליק בכל לילה את הנרות בחנוכיה גדולה ויפה והפעם בלי דמעות, אלא עם שירה ושמחה.

שיהיה לכולנו חנוכה שמח

הרב מנדי קמינקר