קוראים וקוראות יקרים,
קוראים לה המתנה שלא רציתי.
לא רציתי אותה כי היא באה בעטיפה קרועה; ואם זה לא מספיק, כשהצצתי פנימה נבהלתי ממה שראיתי, עכשיו אני כבר בטוח שלא אצליח לעולם לאהוב את המתנה הזו. יותר מזה, כל חיי אני אשנא את המתנה הזו.
היו ימים שבהם חשבתי שזו בכלל לא מתנה, שזה עונש.
אני עדיין חושב ככה, הרגשות שלי לא השתנו. רק בגלל שקיבלתי את זה כמתנה אני ממשיך להזכיר לעצמי שוב ושוב שמי שנתן לי את המתנה הזו – אוהב אותי. וככזה, אני משוכנע שהוא לא רצה להעניש אותי... שהוא באמת העניק לי מתנה.
יש ימים בהם שביב קטן של אור מבליח מתוך המתנה המכוערת הזו. זה קורה כאשר היא גורמת לי להזיע, להתאמץ, ליפול לתהומות שלא הכרתי ולנסוק לגבהים שלא ידעתי. ברסיסי-בשניות הללו אני מרגיש שהיה כדאי לקבל את המתנה הזו... שהיא מתנה אמיתית.
אבל זה לא נמשך הרבה זמן.
כולנו מקבלים מתנות'כאלו. קוראים להם: אתגרים, קשיים, טרגדיות.
כולנו – כעם, כאומה – קיבלנו מתנה כזו מבורא העולם לפני קרוב לאלפיים שנה. קוראים לה גלות, חורבן בית המקדש, הסתתרות השכינה.
האם זו מתנה? הו, כן. זו מתנה. הוא נתן לנו את זה כי הוא אוהב אותנו. אולי הוא מנקה אותנו מהלכלוך וזה כואב, אבל בסוף התהליך נהיה נקיים.
אבל, ריבונו של עולם, לא מספיק? הזענו. התאמצנו. נפלנו וגם קמנו. המתנה הזו הוכיחה את עצמה, אבל גם מיצתה את עצמה. הגיע הזמן להחליף אותה במתנה שנראית יפה גם מבפנים וגם מבחוץ.
הרב מנדי קמינקר
(נכתב לרגל ימי בין המצרים תשע"ז)
