קוראים יקרים,

"משנכנס אדר מרבין בשמחה", והשנה (שהיא שנה מעוברת), יש לנו שני חודשי אדר – שמחה כפולה.

פתגם חכם אומר: כאשר אנשים רואים ילד עם פרצוף רציני הם ממהרים לשאול אותו "מה קרה? הכול בסדר?", כי ילד הרי אמור להיות חייכני ושמח תמיד... יחד עם זאת, אותם אנשים בדיוק, כשהם רואים מבוגר שסתם מחייך לעצמו באמצע היום, הם שואלים את עצמם: מה לא בסדר איתו? מה פתאום הוא מחייך סתם-כך באמצע היום?!...

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו לומדים ש'החיים זה לא פיקניק', שהחיים הם לא בדיחה, שצריך לקחת את החיים ברצינות. החיים כאילו מכריחים אותנו לנטוש את השמחה של הילד, את חדוות החיים שלו ואת החיוך הקבוע על הפנים... ולהחליף אותם במבט רציני ואולי גם קצת עצוב.

שמחה של ילד נובעת מזה שאין לו אף דאגות – הוא לא צריך לדאוג לתשלום המשכנתא, להחליף שמן ברכב או לחשוש מה יאמר הבוס. קל לו לשמוח. שמחה של אדם בוגר זה משהו אחר לגמרי. שמחה אמיתית לא באה בקלות. שמחה אמיתית היא לא התעלמות מכל הדאגות והטרדות שלנו; היא נובעת מכך שעל אף ולמרות הכול, אנחנו מתחברים ל'אני' האמיתי שלנו, לנשמה הטהורה ולכוח האלוקי שמחיה אותנו כל רגע.

תנסו את זה בעצמכם. מחר בבוקר, איך שאתם מתעוררים, לפני שאתם עושים כל דבר אחר, תאמרו את המשפט "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". אימרו את המשפט לאט לאט. תחשבו על המילים. בורא העולם החזיר לי את הנשמה, הוא בחר בי, הוא מאמין בי, אכפת לו ממני באופן אישי.

כשחושבים על זה, כשמחדירים לתוכינו את ההכרה והתודעה הזו – איך אפשר שלא לשמוח?... נכון, המשכנתא לא תיעלם, השמן ברכב לא יוחלף מאליו, כנראה שגם הבוס יישאר קפדן ועצבני. אבל ההכרה הזו שהחיים הם משהו הרבה יותר גדול מזה, ושהנשמה שלנו היא אפילו הרבה יותר גדולה מהחיים עצמם – היא תעניק לנו שמחה אמיתית.

שיהיה לכם המשך שבוע טוב ו...שמח!

הרב מנדי קמינקר