פרק לט

1הֲיָדַ֗עְתָּ עֵ֖ת לֶ֣דֶת יַֽעֲלֵי־סָ֑לַע חֹלֵ֖ל אַיָּל֣וֹת תִּשְׁמֹֽר:

יעלי סלע אשטנבו"ק ושונאה את ולדה ועולה לראש סלע גבוה כשכורעת לילד כדי שיפול לארץ וימות והקב"ה מזמן לו נשר ומקבלו בכנפיו:

חולל אילות תשמור לשון חיל יולדה (ירמיהו) האילה רחמה צר ואין הוולד יכול לצאת ובשעת לידתה אני מזמן לה דרקון ומכישה ברחמה ונפתח ואם מקדים ומאחר רגע מיד מתה, ובין אותם רגעים איני מחליף ובין איוב לאויב נתחלף לי:

2תִּסְפּ֣וֹר יְרָחִ֣ים תְּמַלֶּ֑אנָה וְ֜יָדַ֗עְתָּ עֵ֣ת לִדְתָּֽנָה:

3תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶ֣ן תְּפַלַּ֑חְנָה חֶבְלֵיהֶ֥ם תְּשַׁלַּֽחְנָה:

תפלחנה מתבקע רחם שלהם ומוציא הולדות וחבלי לידה שלהם:

תשלחנה מעליהם בלדתן לרגע שאני מזמין להם:

4יַחְלְמ֣וּ בְ֖נֵיהֶם יִרְבּ֣וּ בַבָּ֑ר יָֽ֜צְא֗וּ וְלֹא־שָׁ֥בוּ לָֽמוֹ:

יחלמו יחזקו:

ולא שבו למו משירבו קצת יגדלו בבר בזרעים ובדשאים ואינם צריכים לגידול אביהם ואמם:

5מִֽי־שִׁלַּ֣ח פֶּ֣רֶא חָפְשִׁ֑י וּמֹֽסְר֥וֹת עָ֜ר֗וֹד מִ֣י פִתֵּֽחַ:

חפשי שאין אדם יכול לגדל פרא ללמדו עבודת בהמות:

ערוד חמור הבר:

מי פתח מוסרותיו, שאין עליו עול אדם:

6אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עֲרָבָ֣ה בֵית֑וֹ וּֽמִשְׁכְּנוֹתָ֥יו מְלֵֽחָה:

7יִשְׂחַק לַֽהֲמ֣וֹן קִרְיָ֑ה תְּשֻׁא֥וֹת נ֜וֹגֵ֗שׂ לֹ֣א יִשְׁמָֽע:

8יְת֣וּר הָרִ֣ים מִרְעֵ֑הוּ וְאַחַ֖ר כָּל־יָר֣וֹק יִדְרֽוֹשׁ:

יתור הרים מרעהו הוא עצמו תר לו מקום מרעה:

9הֲיֹ֣אבֶה רֵ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם־יָ֜לִ֗ין עַל־אֲבוּסֶֽךָ:

רים כמו ראם:

עבדך לעבדך:

10הֲתִקְשָׁר־רֵ֖ים בְּתֶ֣לֶם עֲבֹת֑וֹ אִם־יְשַׂדֵּ֖ד עֲמָקִ֣ים אַֽחֲרֶֽיךָ:

בתלם עבותו (או קשרת ראם בעבור תלם של שורך):

עבות חבל שקושרין (שוורי') לתלמי המחריש':

ישדד יתקן השדה:

11הֲתִבְטַח־בּ֖וֹ כִּי־רַ֣ב כֹּח֑וֹ וְתַֽעֲזֹ֖ב אֵלָ֣יו יְגִיעֶֽךָ:

התבטח בו לאסוף תבואתך בשביל שכחו רב ויכול לסבול הרבה:

ותעזוב אליו יגיעך לאסוף אל הבית:

12הֲתַֽאֲמִ֣ין בּ֖וֹ כִּי־יָשִׁ֣יב (כתיב יָשִׁ֣וב) זַרְעֶ֑ךָ וְֽגָרְנְךָ֥ יֶֽאֱסֹֽף:

13כְּנַף־רְנָנִ֥ים נֶֽעֱלָ֑סָה אִם־אֶ֜בְרָ֗ה חֲסִידָ֥ה וְנֹצָֽה:

כנף רננים נעלסה כן שם עוף גדול רננים ולשון משנה קרוי בר יוכני:

אברה כל עוף קרוי אברה על שם שפורח כלומר או עוף ששמו חסידה ועוף ששמו נוצה ראה מה מנהגה:

14כִּי־תַֽעֲזֹ֣ב לָאָ֣רֶץ בֵּֽצֶ֑יהָ וְֽעַל־עָפָ֥ר תְּחַמֵּֽם:

תעזוב לארץ ביציה והולכת ומתחממת למרחוק על עפר:

15וַתִּשְׁכַּח כִּי־רֶ֣גֶל תְּזוּרֶ֑הָ וְחַיַּ֖ת הַשָּׂדֶ֣ה תְּדוּשֶֽׁהָ:

ותשכח כי רגל תזוריה לביצתה תבקענה:

16הִקְשִׁ֣יחַ בָּנֶ֣יהָ לְּלֹא־לָ֑הּ לְרִ֖יק יְגִיעָ֣הּ בְּלִי־פָֽחַד:

הקשיח הקשה בניה מלבה כאילו אינם שלה:

לריק יגיעה ואינה יראה שתאבדם:

17כִּֽי־הִשָּׁ֣הּ אֱל֣וֹהַּ חָכְמָ֑ה וְלֹא־חָ֥לַק לָ֜֗הּ בַּבִּינָֽה:

18כָּעֵת בַּמָּר֣וֹם תַּמְרִ֑יא תִּשְׂחַ֥ק לַ֜סּ֗וּס וּלְרֹֽכְבֽוֹ:

כעת במרום תמריא כל לשון המראה כאדם שזונה לבו לצאת ממידתו ומגידולו ומארצו לשוטט לו בארצות ולנסות לו מדות אחרות וכן בן סורר ומורה (דברים כ״א:י״ח) ובל' גמרא אימראי כלתיה דרב זביד אימראי ונפקא (כתובו' ס"ג ושם איתא אימרד' ועיין ברש"י בחולין נח ומציעא עו ד"ה ואימרו):

19הֲתִתֵּ֣ן לַסּ֣וּס גְּבוּרָ֑ה הֲתַלְבִּ֖ישׁ צַוָּאר֣וֹ רַעְמָֽה:

רעמה לשון רעם ובעתה כמו רעמו פנים:

20הֲתַרְעִישֶׁנּוּ כָּֽאַרְבֶּ֑ה ה֖וֹד נַחְר֣וֹ אֵימָֽה:

כארבה מדלג ומקפץ כארבה ומרעיש סביביו:

נחרו כשהוא נופח בנחיריו בקול אימה הוא:

21יַחְפְּר֣וּ בָ֖עֵמֶק וְיָשִׂ֣ישׂ בְּכֹ֣חַ יֵ֜צֵ֗א לִקְרַאת־נָֽשֶׁק:

יחפרו בעמק כמו ויחפרו לנו את הארץ (שם א) שדרך הפרשים אורבי' בעמקי' ובנחלים:

וישיש בכח והסוס שמח ויוצא לקרא' נשק:

22יִשְׂחַ֣ק לְ֖פַחַד וְלֹ֣א יֵחָ֑ת וְלֹ֥א יָ֜שׁ֗וּב מִפְּנֵי־חָֽרֶב:

ולא יחת ולא יירא:

23עָלָיו תִּרְנֶ֣ה אַשְׁפָּ֑ה לַ֖הַב חֲנִ֣ית וְכִידֽוֹן:

תרנה אשפה מלאה חצים ומקשקשות זו בזו ונשמע קולם:

להב חנית כלי של ברזל (וחנית של ברזל) קרוי להב כמו ויבא גם הנצב אחר הלהב (שופטים ג, כב):

24בְּרַ֣עַשׂ וְ֖רֹגֶז יְגַמֶּא־אָ֑רֶץ וְלֹֽא־יַֽ֜אֲמִ֗ין כִּי־ק֥וֹל שׁוֹפָֽר:

יגמא ארץ עושה גומות ברגליו, ע"א יגמא כמו הגמיאני נא (בראשית כד):

ולא יאמין מרוב שמחה שהוא מתאווה למלחמה:

כי קול שופר של מלחמה:

25בְּדֵ֚י שֹׁפָ֨ר | יֹ֘אמַ֚ר הֶאָ֗ח וּ֖מֵרָחוֹק יָרִ֣יחַ מִלְחָמָ֑ה רַ֥עַם שָֹ֜רִים וּתְרוּעָֽה:

בדי שופר ל' די השיב לו בהרבה שופר:

יאמר האח ל' שאומרים (העוברים) כשהן שמחין כמו שאומרים אהה מחמת צער:

26הֲמִבִּינָ֣תְךָ יַֽאֲבֶר־נֵ֑ץ יִפְרֹ֖שׂ כְּנָפָ֣יו (כתיב כְּנָפָ֣ו) לְתֵימָֽן:

יאבר נץ יגדל הנץ כנף ומלאך הוא דומה לדמות נץ ומעמיד קושי הרוח דרומית בפרישות כנפיו שלא תחריב את העולם:

27אִם־עַל־פִּ֖יךָ יַגְבִּ֣יהַּ נָ֑שֶׁר וְ֜כִ֗י יָרִ֥ים קִנּֽוֹ:

אם על פיך יגביה נשר השכינה שנאמ' כנשר יעיר קינו (דברים ל״ב:י״א) היה מסלק פמליא שלו שלא יזיקו לאהרן בבואו אל הקדש ביו"ה:

28סֶ֣לַע יִ֖שְׁכֹּן וְיִתְלֹנָ֑ן עַֽל־שֶׁן־סֶ֜֗לַע וּמְצוּדָֽה:

סלע ישכן ויתלונן בטוח היה אהרן במחתת הקטורת כשנתנ' על אבן שתיה:

29מִשָּׁם חָ֣פַר אֹ֑כֶל לְ֜מֵרָח֗וֹק עֵינָ֥יו יַבִּֽיטוּ:

משם חפר אכל מתפלל על צרכי כל השנה ואחר כל הכבוד הזה ראה במיתת שני אפרוחיו נדב ואביהוא שמתו להתקדש שמי בהם שנפלה אימתי על השאר:

30 וְאֶפְרֹחָ֥יו (כתיב וְאֶפְרֹחָ֥ו) יְעַלְעוּ־דָ֑ם וּבַֽאֲשֶׁ֥ר חֲ֜לָלִ֗ים שָׁ֣ם הֽוּא:

יעלעו ואינן אלא כפי מדת בלעו דם ומים ונראה כבולע הרבה כאומר על על וכן בלשון חכמים בהשקאת סוטה (סוטה כ ע"א) מערערין אותה ומשקין אותה על כרחה וכן זעקת שבר יעוערו (ישעיהו ט״ו:ה׳) ל' קריאת גרון דומה לכך ולפי הדרך דבר הנביא:

ובאשר חללים שם הוא לאכול ורבותינו דימו כל ענין זה באהרן בפסיקת' דאחרי מות: