פרק לד

1וַיַּ֥עַן אֱלִיה֗וּא וַיֹּֽאמַר:

2שִׁמְע֣וּ חֲכָמִ֣ים מִלָּ֑י וְ֜יֹֽדְעִ֗ים הַֽאֲזִ֥ינוּ לִֽי:

3כִּי־אֹ֖זֶן מִלִּ֣ין תִּבְחָ֑ן וְ֜חֵ֗ךְ יִטְעַ֥ם לֶֽאֱכֹֽל:

כי אוזן מלין תבחן. כאשר החיך יטעום האוכל:

4מִשְׁפָּ֥ט נִבְחֲרָה־לָּ֑נוּ נֵֽדְעָ֖ה בֵינֵ֣ינוּ מַה־טּֽוֹב:

5כִּֽי־אָ֖מַר אִיּ֣וֹב צָדַ֑קְתִּי וְ֜אֵ֗ל הֵסִ֥יר מִשְׁפָּטִֽי:

משפטי. הוכחת דברים:

6עַל־מִשְׁפָּטִ֥י אֲכַזֵּ֑ב אָנ֖וּשׁ חִצִּ֣י בְלִי־פָֽשַׁע:

אכזב. אכזיב שופטי שלא דנני אמת:

אנוש. חולה מכתי כמו ויאנש (שמואל ב יב):

חצי. נגעי:

7מִי־גֶ֥בֶר כְּאִיּ֑וֹב יִשְׁתֶּה־לַּ֥עַג כַּמָּֽיִם:

8וְאָרַ֣ח לְ֖חֶבְרָה עִם־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן וְ֜לָלֶ֗כֶת עִם־אַנְשֵׁי־רֶֽשַׁע:

9כִּֽי־אָ֖מַר לֹ֣א יִסְכָּן־גָּ֑בֶר בִּ֜רְצֹת֗וֹ עִם־אֱלֹהִֽים:

לא יסכן גבר. לא יהנה אדם אם מתמים דרכיו:

10לָכֵ֚ן | אַֽנְשֵׁ֥י לֵבָ֗ב שִׁמְע֫וּ לִ֥י חָלִ֖לָה לָאֵ֥ל מֵרֶ֗שַׁע וְשַׁדַּ֥י מֵעָֽוֶל:

11כִּ֚י פֹ֣עַל אָ֖דָם יְשַׁלֶּם־ל֑וֹ וּכְאֹ֥רַח אִ֜֗ישׁ יַמְצִאֶֽנּוּ:

12אַף־אָמְנָ֗ם אֵ֥ל לֹֽא־יַרְשִׁ֑יעַ וְ֜שַׁדַּ֗י לֹֽא־יְעַוֵּ֥ת מִשְׁפָּֽט:

13מִֽי־פָקַ֣ד עָלָ֣יו אָ֑רְצָה וּמִ֥י שָֹ֜֗ם תֵּבֵ֥ל כֻּלָּֽהּ:

מי פקד עליו ארצה. מי מושל בו לאמר למה כן עשית ולא צויתיך כן כי מי צוהו בממשלתו ולמה ימצא תואנות לבריות אינו צריך להשיב דבר למושל בו לאמר בשביל זאת הרעותי לו:

14אִם־יָשִׂ֣ים אֵלָ֣יו לִבּ֑וֹ רוּח֥וֹ וְ֜נִשְׁמָת֗וֹ אֵלָ֥יו יֶֽאֱסֹֽף:

אם ישים אליו לבי. על אדם להשחיתו למה יבא בעלילה עליו הרי מיד יאסוף אליו:

רוחו ונשמתו. רוח ונשמה שלו שהיא (נפוחה בו) ואין מוחה בידו ויגוע כל בשר יחד:

15יִגְוַ֣ע כָּל־בָּשָׂ֣ר יָ֑חַד וְ֜אָדָ֗ם עַל־עָפָ֥ר יָשֽׁוּב:

16וְאִם־בִּ֥ינָה שִׁמְעָה־זֹּ֑את הַֽ֜אֲזִ֗ינָה לְק֣וֹל מִלָּֽי:

ואם בינה. ואם אתה רוצה הבין:

שמעה זאת. בינה זו אינה שם דבר אלא ל' צווי כמו בינה הגיגי (תהילים ה׳:ב׳) לפיכך שתים אלו טעמן למעלה בבי"ת וכל שאר בינה טעמן למטה בנו"ן:

17הַאַ֬ף שׂוֹנֵ֣א מִשְׁפָּ֣ט יַֽחֲב֑וֹשׁ וְאִם־צַדִּ֖יק כַּבִּ֣יר תַּרְשִֽׁיעַ:

האף שונא משפט. משפטו של שופ' צדק יחבוש. המקום וא"ת אינו משפט כי לא כדין עשה אפשר זאת מי שהוא צדיק מאוד תרשיע:

כביר. ל' מאוד:

18הַֽאֲמֹ֣ר לְמֶ֣לֶךְ בְּלִיָּ֑עַל רָ֜שָׁ֗ע אֶל־נְדִיבִֽים:

האמור למלך בליעל. וכי הגון וראוי לאמר למלך בליעל ולאמר רשע אל נדיבים:

19אֲשֶׁ֚ר לֹֽא־נָשָׂ֨א | פְּנֵ֥י שָׂרִ֗ים וְלֹ֣א נִכַּר־שׁ֖וֹעַ לִפְנֵי־דָ֑ל כִּי־מַֽעֲשֵׂ֖ה יָדָ֣יו כֻּלָּֽם:

אשר לא נשא פני שרים. כלומר למלך עולם אשר אין משוא פנים לפניו:

שוע. שר כמו ולכילי לא יאמר שוע (ישעיהו ל״ב:ה׳):

20רֶ֚גַע | יָמֻתוּ֘ וַֽחֲצ֪וֹת ֫לָ֥יְלָה יְגֹֽעֲשׁ֣וּ עָ֣ם וְיַֽעֲבֹ֑רוּ וְיָסִ֥ירוּ אַ֜בִּ֗יר לֹ֣א בְיָֽד:

רגע ימותו. כשירצה:

וחצות לילה. כמו שעשה למצרים יגועשו עם כלומר ברגע יעבורו:

ויסירו אביר. כח שלהם:

לא ביד. לא ישנו בידם ואין להם כח:

21כִּֽי־עֵ֖ינָיו עַל־דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ וְֽכָל־צְעָדָ֖יו יִרְאֶֽה:

22אֵֽין־חֹ֖שֶׁךְ וְאֵ֣ין צַלְמָ֑וֶת לְהִסָּ֥תֶר שָׁ֜֗ם פֹּ֣עֲלֵי אָֽוֶן:

23כִּ֚י לֹ֣א עַל־אִ֖ישׁ יָשִׂ֣ים ע֑וֹד לַֽהֲלֹ֥ךְ אֶל־אֵ֜֗ל בַּמִּשְׁפָּֽט:

כי לא על איש ישים עוד. כלומר אמרת לא אך ישים בי (לעיל כג) רק חטאי לבדי ואני משיבך לא ישים הקב"ה על בריותיו עלילות תוספת על פשעם, עוד ל' תוספת:

להלוך אל אל במשפט. כשהוא בא על בריותיו להתווכח עמהם:

24יָרֹ֣עַ כַּבִּירִ֣ים לֹֽא־חֵ֑קֶר וַיַּֽעֲמֵ֖ד אֲחֵרִ֣ים תַּחְתָּֽם:

ירוע. ירוצץ כמו רוע התרועעה (ישעיה כד):

ויעמד אחרים. במקומם:

25לָכֵ֗ן יַ֖כִּיר מַעְבָּֽדֵיהֶ֑ם וְהָ֥פַךְ לַ֜֗יְלָה וְיִדַּכָּֽאוּ:

לכן יכיר מעבדיהם. לפי שהוא מכיר מעבדיהם הטוב והרע ואין צורך לו להתווכח:

והפך לילה. עת חשך וצרה להם וידכאו:

26תַּֽחַת־רְשָׁעִ֥ים סְפָקָ֗ם בִּמְק֥וֹם רֹאִֽים:

תחת רשעים. במקומם:

ספקם. לאנשי סדום:

במקום רואים. לעין כל:

27אֲשֶׁ֣ר עַל־כֵּ֖ן סָ֣רוּ מֵֽאַֽחֲרָ֑יו וְכָל־דְּ֜רָכָ֗יו לֹ֣א הִשְׂכִּֽילוּ:

אשר על כן סרו מאחריו. כמו (מדבר י) על כן ידעת חנותינו במדבר כמו מפני אשר סרו מאחריו והביאו לפניו ועליו צעקת דלים:

28לְהָבִ֣יא עָ֖לָיו צַֽעֲקַת־דָּ֑ל וְצַֽעֲקַ֖ת עֲנִיִּ֣ים יִשְׁמָֽע:

29וְה֚וּא יַשְׁקִ֨ט | וּמִ֥י יַרְשִׁ֗עַ וְיַסְתֵּ֣ר פָּ֖נִים וּמִ֣י יְשׁוּרֶ֑נּוּ וְעַל־גּ֖וֹי וְעַל־אָדָ֣ם יָֽחַד:

והוא ישקיט. משקיט את הדלים מאותן העושקים ומי ירשיע עוד ובעוד שהסתיר פנים מי ישורנו:

ועל גוי ועל אדם יחד. כיחידים כמרובים שוה לפניו להשקיט ולהסתיר פנים:

30מִמְּלֹךְ אָדָ֥ם חָנֵ֗ף מִמֹּ֥קְשֵׁי עָֽם:

(וישקוט) ממלוך אדם חנף ממוקשי עם. על דלים שמלך:

ממוקשי עם. עון, ולאלוה כזה לא היה לך לומר בליעל ורשע:

31כִּ֣י אֶל־אֵ֖ל הֶֽאָמַ֥ר נָשָׂ֗אתִי לֹ֣א אֶחְבֹּֽל:

כי אל אל האמר. להאמר אליו נכון וראוי מאת כל סובלי יסורים להאמר נשאתי ומקבל וסובל אני משפטיך ולא אחבול בעצמי ועוד צריך הנידן לומר:

32בִּלְעֲדֵ֣י אֶֽ֖חֱזֶה אַתָּ֣ה הֹרֵ֑נִי אִם־עָ֥וֶל פָּ֜עַ֗לְתִּי לֹ֣א אֹסִֽיף:

בלעדי אחזה. לבד מה שאני יודע לראות ולהבין בדבריך אתה הורני ואם און פעלתי לא אוסיף:

33הֲֽמֵֽעִמְּךָ֬ יְשַׁלְּמֶ֨נָּה | כִּֽי־מָאַ֗סְתָּ כִּֽי־אַתָּ֣ה תִבְחַ֣ר וְלֹא־אָ֑נִי וּמַה־יָדַ֥עְתָּ דַבֵּֽר:

המעמך ישלמנה כי מאסת וגו'. כך אמר אליהו לאיוב המעמך היה לו להקב"ה להימלך בפירעון תשלומין ממך:

כי מאסת. לאמר מאסתי לא לעולם אחיה (לעיל ג) יתר ידו ויבצעני (לעיל ו) סבור אתה שיגבה ממך לפי דעתך ורצונך ואתה תבחר התשלומין ולא אני במקום הקב"ה דבר אליהו בתמיה:

34אַנְשֵׁ֣י לֵ֖בָב יֹ֣אמְרוּ לִ֑י וְגֶ֥בֶר חָ֜כָ֗ם שֹׁמֵ֥עַ לִֽי:

אנשי לבב יאמרו לי. כי איוב לא בדעת ידבר:

35אִיּוֹב לֹא־בְדַ֣עַת יְדַבֵּ֑ר וּדְ֜בָרָ֗יו לֹ֣א בְהַשְׂכֵּֽיל:

36אָבִ֗י יִבָּחֵ֣ן אִיּ֣וֹב עַד־נֶ֑צַח עַל־תְּ֜שֻׁבֹ֗ת בְּאַנְשֵׁי־אָֽוֶן:

אבי יבחן. אבי אתה הקב"ה אב לכל הלואי יבחן איוב עד נצח למען תהיה תשובה לאנשי און ואף לבני אדם דבר הכתוב כן כמו אבי דבר גדול וגו' (מלכים ב ה׳:י״ג) (ד"א אבי כמו ותפר האביונה (קהלת י״ב:ה׳) ל' רצון כך חברו מנחם וכן פתרונו אבי יבחן איוב עד נצח רצוני ומאויי שיבחן איוב עד נצח סא"א):

37כִּ֥י יֹ֘סִ֚יף עַל־חַטָּאת֣וֹ פֶ֖שַׁע בֵּינֵ֣ינוּ יִסְפּ֑וֹק וְיֶ֖רֶב אֲמָרָ֣יו לָאֵֽל:

יספוק. ל' רוב דברים והרמת קול:

בינינו יספוק. הוא אומר מה לנו ולדבריו אף אמנם שגיתי אתי תלין (לעיל יט) ואינו יודע שאנו נענשים ומספיק לנו עונות על שאנו שומעים כך מפורש בויקרא רבה: