פרק טז

1וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּֽאמַר:

2שָׁמַ֣עְתִּי כְאֵ֣לֶּה רַבּ֑וֹת מְנַֽחֲמֵ֖י עָמָ֣ל כֻּלְּכֶֽם:

3הֲקֵ֥ץ לְדִבְרֵי־ר֑וּחַ א֥וֹ מַה־יַּ֜מְרִֽיצְךָ֗ כִּ֣י תַֽעֲנֶֽה:

ימריצך:. ישערך פיך לחשוב דברים נמרצים על אופניהם:

4גַּ֚ם | אָֽנֹכִי֘ כָּכֶ֪ם אֲדַ֫בֵּ֥רָה ל֚וּ־יֵ֚שׁ נַפְשְׁכֶ֡ם תַּ֚חַת נַפְשִׁ֗י אַחְבִּ֣ירָה עֲלֵיכֶ֣ם בְּמִלִּ֑ים וְאָנִ֥יעָה עֲֽ֜לֵיכֶ֗ם בְּמ֣וֹ רֹאשִֽׁי:

ככם אדברה. ככם אני יודע לקנתר:

לו יש נפשכם. ביסורין תחת נפשי גם אני הייתי מחבר עליכם במילין ומניע עליכם ראשי בצעקתכם ומאמץ אתכם במו פי לאמר החרישו התאמצו ועמדו ביסוריכ' כאשר אתם תאמרו אלי:

5אֲאַמִּצְכֶ֥ם בְּמוֹ־פִ֑י וְנִ֖יד שְׂפָתַ֣י יַחְשֹֽׂךְ:

וניד שפתי. שאני נד וקובל עתה וצועק אז יחשוך ולא אזעוק ולא אנוד עוד, אבל עתה:

6אִֽם־אֲ֖דַבְּרָה לֹא־יֵֽחָשֵׂ֣ךְ כְּאֵבִ֑י וְ֜אַחְדְּלָ֗ה מַה־מִנִּ֥י יַֽהֲלֹֽךְ:

אם אדברה. וגו':

7אַךְ־עַתָּ֥ה הֶלְאָ֑נִי הֲ֜שִׁמּ֗וֹתָ כָּל־עֲדָתִֽי:

השימות. לשון שתיקה כמו אשתומם וכמו שומו שמים (ירמיהו ב׳:י״ב) שתקו והתמהו:

8וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵ֣ד הָיָ֑ה וַיָּ֥קָם בִּ֥י כַֽ֜חֲשִׁ֗י בְּפָנַ֥י יַֽעֲנֶֽה:

ותקמטני לעד היה. הקמטתני והקדרתני בשביל עד שהיה לעד על עוני להשטינני:

9אַפּ֚וֹ טָרַ֨ף | וַיִּשְׂטְמֵ֗נִי חָרַ֣ק עָלַ֣י בְּשִׁנָּ֑יו צָרִ֓י | יִלְט֖וֹשׁ עֵינָ֣יו לִֽי:

צרי. השטן הוא הצר:

ילטוש. יחדד כמו לוטש כל חורש וגומר (בראשית ד):

10פָּֽעֲר֬וּ עָלַ֨י | בְּפִיהֶ֗ם בְּ֖חֶרְפָּה הִכּ֣וּ לְחָיָ֑י יַ֜֗חַד עָלַ֥י יִתְמַלָּאֽוּן:

פערו עלי בפיהם. פתחו כמו ופערה פיה (ישעיה ה):

יתמלאון. יתאספון והרבה לו דומין במקרא קראו אחריך מלא (ירמיה ה) אשר יקראו עליו מלא רועים (ישעיהו ל״א:ד׳) ואינו משתנה מלשונו כי כל מילוי נאסף הוא:

11יַסְגִּירֵ֣נִי אֵ֖ל אֶ֣ל עֲוִ֑יל וְעַל־יְדֵ֖י רְשָׁעִ֣ים יִרְטֵֽנִי:

יסגירני אל אל עויל. הסגירני הקב"ה אל אויל לץ עולל ללוץ בי:

ועל ידי רשעים ירטני. רטיית תנחומיו ורפואתי מסר לרשעים שאינן אלא מקניטים, ד"א ירטני כמו ירצני לשון רצוי ותנחומים:

12שָׁ֘לֵ֚ו הָיִ֨יתִי | וַיְפַרְפְּרֵ֗נִי וְאָחַ֣ז בְּ֖עָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵ֑נִי וַיְקִימֵ֥נִי ל֜֗וֹ לְמַטָּרָֽה:

ויפרפרני. אותו עויל ל' פירורין:

ויפצפצני. לשון נשבר לשברים הרבה בחבטה רבה כמו ונפצתם איש אל אחיו (ירמיה יד) ונפץ עולליך אל הסלע (תהילים קל״ז:ט׳):

13יָ֘סֹ֚בּוּ עָלַ֨י | רַבָּ֗יו יְפַלַּ֣ח כִּ֖לְיוֹתַי וְלֹ֣א יַחְמֹ֑ל יִשְׁפֹּ֥ךְ לָ֜אָ֗רֶץ מְרֵֽרָֽתִי:

רביו. מורה חציו כמו רובה קשת (בראשית כא):

מררתי. מרה שלי:

14יִפְרְצֵ֣נִי פֶ֖רֶץ עַל־פְּנֵי־פָ֑רֶץ יָרֻ֖ץ עָלַ֣י כְּגִבּֽוֹר:

15שַׂ֣ק תָּ֖פַרְתִּי עֲלֵ֣י גִלְדִּ֑י וְעֹלַ֖לְתִּי בֶעָפָ֣ר קַרְנִֽי:

גלדי. מכה יבשה והעלאת גלד ול' משנה (ר"ה כ"ז) והעמידו על גלדו:

ועוללי. ולכלכתי וגנותי כמו ויתעללו בה (שופטים י״ט:כ״ה) ל' בזיון וגנאי וכמו עוללה לנפשי (איכה ג):

קרני. זיוי לשון וקרנים מידו לו (חבקוק ג׳:ד׳):

16פָּנַ֣י ֖חֳמַרְמְרוּ (כתיב חֳ֖מַרְמְרֻה) מִנִּי־בֶ֑כִי וְעַ֖ל עַפְעַפַּ֣י צַלְמָֽוֶת:

חמרמרו. נקמטו כמו נחמרו בני מיעיה בל' משנה (חולין י) וכן מעי חמרמרו (איכה א):

צלמות. שחשכו מחמת בכי ודמע':

17עַל לֹא־חָמָ֣ס בְּכַפָּ֑י וּתְפִלָּתִ֥י זַכָּֽה:

ותפלתי זכה. לא קיללתי חבירי ולא פיללתי לו רעה:

18אֶרֶץ אַל־תְּכַסִּ֣י דָמִ֑י וְאַל־יְהִ֥י מָ֜ק֗וֹם לְזַֽעֲקָתִֽי:

ואל יהי מקום. בארץ להבליע בו צעקתי כי לשמים תעלה:

19גַּם־עַ֖תָּה הִנֵּה־בַשָּׁמַ֣יִם עֵדִ֑י וְ֜שָֽׂהֲדִ֗י בַּמְּרוֹמִֽים:

הנה בשמים עדי. יוצרי היודע דרכי:

20מְלִיצַ֥י רֵעָ֑י אֶל־אֱ֜ל֗וֹהַּ דָּֽלְפָ֥ה עֵינִֽי:

דלפה. דומעת וזולפת דמעה ל' דילוף:

21וְיוֹכַ֣ח לְגֶ֣בֶר עִם־אֱל֑וֹהַּ וּבֶן־אָדָ֥ם לְרֵעֵֽהוּ:

ויוכח לגבר. והלואי יעשה לי זאת שיתן לי מקום להתווכח גבר עם אלוה להשוות שני הריבים ריב גבר עם קונו וריב בין אדם לרעהו:

22כִּֽי־שְׁנ֣וֹת מִסְפָּ֣ר יֶֽאֱתָ֑יוּ וְאֹ֖רַח לֹֽא־אָשׁ֣וּב אֶֽהֱלֹֽךְ:

כי שנות וגו'. הקצובים מספר לימי חיי:

יאתיו. יגיעו, ואז ארח לא אשוב אהלך: