פרק ז

1וַֽיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת אַרְבַּ֔ע לְדַֽרְיָ֖וֶשׁ הַמֶּ֑לֶךְ הָיָ֨ה דְבַר־יְהֹוָ֜ה אֶל־זְכַרְיָ֗ה בְּאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֥דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֖י בְּכִסְלֵֽו:
2וַיִּשְׁלַח֙ בֵּֽית־אֵ֔ל שַׁרְאֶ֕צֶר וְרֶ֥גֶם מֶ֖לֶךְ וַֽאֲנָשָׁ֑יו לְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה:
וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו.  אנשים צדיקים היו ושלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל לבא לחלות את פני ה' בירושלים בעדם ולשאול מאת הכהנים להודיעם אם יבכו בחדש אב אחרי אשר חזר הבית להבנות:
3לֵאמֹ֗ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁר֙ לְבֵֽית־יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִ֖ים לֵאמֹ֑ר הַֽאֶבְכֶּה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַֽחֲמִשִׁ֔י הִנָּזֵ֕ר כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי זֶ֖ה כַּמֶּ֥ה שָׁנִֽים:
הנזר.  לפרוש מן התענוג כאשר עשיתי זה שבעים שנה אין נזירה בכל מקום אלא פרישות:
4וַיְהִ֛י דְּבַר־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:
5אֱמֹר֙ אֶל־כָּל־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ וְאֶל־הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֵאמֹ֑ר כִּֽי־צַמְתֶּ֨ם וְסָפ֜וֹד בַּֽחֲמִישִׁ֣י וּבַשְּׁבִיעִ֗י וְזֶה֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה הֲצ֥וֹם צַמְתֻּ֖נִי אָֽנִי:
ובשביעי.  הוא צום גדליה:
הצום צמתוני אני.  ה"א נקודה חטף פתח לפי שהיא משמשת ל' תמיהא שמא לכבודי צמתם שתהיו צריכים לצום גם עתה:
6וְכִ֥י תֹֽאכְל֖וּ וְכִ֣י תִשְׁתּ֑וּ הֲלֹ֚א אַתֶּם֙ הָאֹ֣כְלִ֔ים וְאַתֶּ֖ם הַשֹּׁתִֽים:
וכי תאכלו וכי תשתו.  ואם לא תצומו מה לי גם בזו הלא אתם להנאתכם הוא המאכל והמשתה:
7הֲלֹ֣א אֶת־הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר קָרָ֚א יְהֹוָה֙ בְּיַד֙ הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֔ים בִּֽהְי֚וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ ישֶׁ֣בֶת וּשְׁלֵוָ֔ה וְעָרֶ֖יהָ סְבִֽיבֹתֶ֑יהָ וְהַנֶּ֥גֶב וְהַשְּׁפֵלָ֖ה יֹשֵֽׁב:
הלא את הדברים.  מי גרם לכם הצום והמספד הלא דברי תוכחות אשר קרא ה' וגו' הם החריבו אתכם ועל כן צמתם ואלה הדברים אשר קרא משפט אמת שפטו:
8וַיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־זְכַרְיָ֖ה לֵאמֹֽר:
9כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר מִשְׁפַּ֚ט אֱמֶת֙ שְׁפֹ֔טוּ וְחֶ֣סֶד וְרַֽחֲמִ֔ים עֲשׂ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו:
10וְאַלְמָנָ֧ה וְיָת֛וֹם גֵּ֥ר וְעָנִ֖י אַֽל־תַּֽעֲשֹׁ֑קוּ וְרָעַת֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אַל־תַּחְשְׁב֖וּ בִּלְבַבְכֶֽם:
11וַיְמָֽאֲנ֣וּ לְהַקְשִׁ֔יב וַיִּתְּנ֥וּ כָתֵ֖ף סֹרָ֑רֶת וְאָזְנֵיהֶ֖ם הִכְבִּ֥ידוּ מִשְּׁמֽוֹעַ:
12וְלִבָּ֞ם שָׂמ֣וּ שָׁמִ֗יר מִ֠שְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָ֚ה וְאֶת־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֜ח יְהֹוָ֚ה צְבָאוֹת֙ בְּרוּח֔וֹ בְּיַ֖ד הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים וַיְהִי֙ קֶ֣צֶף גָּד֔וֹל מֵאֵ֖ת יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת:
שמו שמיר.  תולעת חזק מצור מראין אותו על האבן והיא מתבקעת:
13וַיְהִ֥י כַֽאֲשֶׁר־קָרָ֖א וְלֹ֣א שָׁמֵ֑עוּ כֵּ֚ן יִקְרְאוּ֙ וְלֹ֣א אֶשְׁמָ֔ע אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת:
ויהי כאשר קרא ולא שמעו.  אמר ה' צבאו' עליהן באותן הימים כן יקראו ולא אשמע:
14וְאֵ֣סָֽעֲרֵ֗ם עַ֚ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְהָאָ֙רֶץ֙ נָשַׁ֣מָּה אַֽחֲרֵיהֶ֔ם מֵֽעֹבֵ֖ר וּמִשָּׁ֑ב וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶֽרֶץ־חֶמְדָּ֖ה לְשַׁמָּֽה:
ואסערם.  בגלות וכן עשיתי:
וישימו.  בעוונם:
ארץ חמדה לשמה.  והוא גרם להם הצום והמספד אבל עתה קנאתי לציון בשביל ציון אקנא את הכשדים: