פרק לה

1וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:
2בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ עַל־הַ֣ר שֵׂעִ֑יר וְהִנָּבֵ֖א עָלָֽיו:
3וְאָמַ֣רְתָּ לּ֗וֹ כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִֽנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ הַר־שֵׂעִ֑יר וְנָטִ֚יתִי יָדִי֙ עָלֶ֔יךָ וּנְתַתִּ֖יךָ שְׁמָמָ֥ה וּמְשַׁמָּֽה:
4עָרֶ֙יךָ֙ חָרְבָּ֣ה אָשִׂ֔ים וְאַתָּ֖ה שְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֑ה וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:
5יַ֗עַן הֱי֚וֹת לְךָ֙ אֵיבַ֣ת עוֹלָ֔ם וַתַּגֵּ֥ר אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־יְדֵ֣י־חָ֑רֶב בְּעֵ֣ת אֵידָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲו‍ֹ֥ן קֵֽץ:
ותגר.  ותשפל כמו (מיכה א׳:ו׳) והגרתי לגיא אבניה שהיו מסגירין אותן לאויביהן כשהיו בורחין דרך ארצם וזו היא שאמר (עובדיה א׳:י״ד) אל תעמוד על הפרק:
בעת אידם.  בעת כשמסרתים ביד אויב:
בעת עון קץ.  כשנגמר קץ עוונם ונתמלאה סאתם:
6לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה כִּֽי־לְדָ֥ם אֶֽעֶשְׂךָ֖ וְדָ֣ם יִרְדֳּפֶ֑ךָ אִם־לֹ֥א דָ֛ם שָׂנֵ֖אתָ וְדָ֥ם יִרְדֳּפֶֽךָ:
לדם אעשך.  נופל בחרב:
דם שנאת.  בזית את הבכורה שעבודתי היתה מסורה להם ושנאת להיות מלכלך עצמך בדם קרבן עבודתי ולכלוך דם הרוגים ירדפך וי"א רוצחים אתה ירא כשאר כל אדם ורוצחים ירדפוך וי"א דם שנאת אחיך שהוא בשרך ודמך:
7וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־הַ֣ר שֵׂעִ֔יר לְשִֽׁמֲמָ֖ה וּשְׁמָמָ֑ה וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נּוּ עֹבֵ֥ר וָשָֽׁב:
8וּמִלֵּאתִ֥י אֶת־הָרָ֖יו חֲלָלָ֑יו גִּבְעוֹתֶ֚יךָ וְגֵֽיאוֹתֶ֙יךָ֙ וְכָל־אֲפִיקֶ֔יךָ חַלְלֵי־חֶ֖רֶב יִפְּל֥וּ בָהֶֽם:
9שִֽׁמֲמ֚וֹת עוֹלָם֙ אֶתֶּנְךָ֔ וְעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תָשׁ֑וֹבְנָה (כתיב תָישֹׁ֑בְנָה) וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:
ועריך לא תשובנה.  לא כמו שאמרתי למצרים (לעיל כט) ושבתי את שבות מצרים ושבתי את שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳) וזו היא שאמר (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי ואתן את הריו שממה שעתידים לשוממות עולם:
10יַ֣עַן אֲ֠מָרְךָ אֶת־שְׁנֵ֨י הַגּוֹיִ֜ם וְאֶת־שְׁתֵּ֧י הָֽאֲרָצ֛וֹת לִ֥י תִֽהְיֶ֖ינָה וִֽירַשְׁנ֑וּהָ וַֽיהֹוָ֖ה שָׁ֥ם הָיָֽה:
שני הגוים.  ישראל ויהודה ומדרש אגדה ר' תנחומא דורשו כלפי שהלך עשו אל ישמעאל להתחתן בו להשיאו שיעורר על יצחק על ירושת אברהם ויהרוג ישמעאל את יצחק ואהיה אני גואל הדם ואהרוג את ישמעאל וזהו יקרבו ימי אבל אבי ואירש אני את יצחק ואת ישמעאל (בראשית כ״ז:מ״א):
וה' שם היה.  יודע את מחשבותיך:
11לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֘ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ וְעָשִׂ֗יתִי כְּאַפְּךָ֙ וּכְקִנְאָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתָה מִשִּׂנְאָתֶ֖יךָ בָּ֑ם וְנוֹדַ֥עְתִּי בָ֖ם כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֶשְׁפְּטֶֽךָ:
ועשיתי כאפך.  כאותה האף שעשית לישראל אעשה לך:
ונודעתי בם.  כאשר אשפטך אז יכירו את גבורתי:
12וְֽיָֽדַעְתָּ֘ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָה֒ שָׁמַ֣עְתִּי | אֶת־כָּל־נָאָ֣צוֹתֶ֗יךָ אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛רְתָּ עַל־הָרֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֣ר | שָׁמֵ֑מוּ (כתיב שָׁמֵ֑מֻה) לָ֥נוּ נִתְּנ֖וּ לְאָכְלָֽה:
13וַתַּגְדִּ֚ילוּ עָלַי֙ בְּפִיכֶ֔ם וְהַעְתַּרְתֶּ֥ם עָלַ֥י דִּבְרֵיכֶ֑ם אֲנִ֖י שָׁמָֽעְתִּי:
והעתרתם.  הרביתם וכן ועתר ענן הקטרת (לעיל ח) לשון רבוי:
14כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה כִּשְׂמֹ֙חַ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ שְׁמָמָ֖ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ:
כשמוח כל הארץ.  כשאטול אני את מלכותי כי אז תשמח הארץ כענין שנא' ה' מלך תגל הארץ (תהלים צו) אז שממה אעשה לך:
15כְּשִׂמְחָ֨תְךָ֜ לְנַֽחֲלַ֧ת בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל עַ֥ל אֲשֶׁר־שָׁמֵ֖מָה כֵּ֣ן אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ שְׁמָמָ֨ה תִֽהְיֶ֚ה הַר־שֵׂעִיר֙ וְכָל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֔הּ וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: