פרק לג

1ה֣וֹי שׁוֹדֵ֗ד וְאַתָּה֙ לֹ֣א שָׁד֔וּד וּבוֹגֵ֖ד וְלֹא־בָ֣גְדוּ בָ֑ךְ כַּֽהֲתִֽמְךָ֚ שׁוֹדֵד֙ תּוּשַּׁ֔ד כַּנְּלֹֽתְךָ֥ לִבְגֹּ֖ד יִבְגְּדוּ־בָֽךְ:
הוי.  האויב שאתה שודד תמיד ואתה לא שדוד ובוגד אתה תמיד ואין אדם בוגדך ובוזזך:
כהתימך.  להיות שודד ככלותך שדידתך באותם שנגזרה גזרה עליהם להיות שדודים על ידך תושד:
כנלותך לבגוד.  מנחם חיבר כנלותך עם לא יטה לארץ מנלם בחלק אחד ומנלם המ"ם הראשונה בו יסוד נופל כמו מ"ם של מאמר ושל מדע ויתכן להיות ל' כליון לפי הענין:
כנלותך.  ל' ככלותך ולא יטה לארץ מנלם כליון הנגזר עליהם לא יטה לארץ להיות בטל והולך אלא הולך וחזק:
2יְהֹוָ֥ה חָנֵּ֖נוּ לְךָ֣ קִוִּ֑ינוּ הֱיֵ֚ה זְרֹעָם֙ לַבְּקָרִ֔ים אַף־יְשֽׁוּעָתֵ֖נוּ בְּעֵ֥ת צָרָֽה:
היה זרועם.  של שדודים ביד השודד:
לבקרים.  מדי יום יום כשהוא מיצר להם אף ישועתינו תהיה בעת צרה:
3מִקּ֣וֹל הָמ֔וֹן נָֽדְד֖וּ עַמִּ֑ים מֵרֹ֣מְמֻתֶ֔ךָ נָֽפְצ֖וּ גּוֹיִֽם:
מקול המון.  הבא מלפניך נדדו עמים עד הנה כשהפלאת לנו נסיך:
4וְאֻסַּ֣ף שְׁלַלְכֶ֔ם אֹ֖סֶף הֶֽחָסִ֑יל כְּמַשַּׁ֥ק גֵּבִ֖ים שֹׁקֵ֥ק בּֽוֹ:
ואוסף שללכם.  זה מוסב על כנלותך לבגוד יבגדו בך ואוסף שללכם אתם הבוגדים את עמי בבא פקודתכם יבוז אתכם שארית עמי ויאספו שללכם כאסיפת חסיל שאוסף לו תבואה בקיץ כל א' לעצמו אף כאן יבוזו איש לו:
כמשק גבים שוקק.  כקול נהם מים הנאספים ונופלין בגבים בנהם כן ינהמו הבאים לשלול ולבוז, משק ל' נהם כמו (משלי כ״ח:ט״ו) ארי נוהם ודוב שוקק, וכן ממשק חרול (צפניה ב׳:ט׳) כשהרוח מנשבת בחרולים והם מכים זה על זה נותנים קול וכן בעיר ישוקו (יואל ב):
גבים.  כמו לחשוף מים מגבא ורבותינו דרשוהו באגדת חלק בביזת אוכלוסי סנחרב:
5נִשְׂגָּ֣ב יְהֹוָ֔ה כִּ֥י שֹׁכֵ֖ן מָר֑וֹם מִלֵּ֣א צִיּ֔וֹן מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה:
כי שוכן מרום.  הראה גבורתו שהוא רם על כל וידו על העליונה:
6וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהֹוָ֖ה הִ֥יא אֽוֹצָרֽוֹ:
והיה אמונת עתיך וגו'.  והיה לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמין לבוראך עתים שקבע לך לתרומות ולמעשרות בעת הפרשתן ללקט שכחה ופיאה בעתם לקיים שמיטין ויובלות בעתם ד"א:
אמונת עתך.  את שהאמנת בהקב"ה בעתים שעברו עליך וצפית לישועה תהיה לך לחוסן:
יראת ה'.  שתירא מלפניו היא אוצר טוב להפתח לך מאתו על ידה:
7הֵן אֶרְאֶלָּ֔ם צָֽעֲק֖וּ חֻ֑צָה מַלְאֲכֵ֣י שָׁל֔וֹם מַ֖ר יִבְכָּיֽוּן:
הן אראלם צעקו חוצה.  היה הנביא מתנבא נחמות ואומר שהפורענות כבר אכלוהו ומעתה אקום ואנשא לגאלם, הן על אראלים שלהם הוא המזבח כבר צעקו וספדו בחוצותם וברחובות' בבכי ונהי:
מלאכי שלום.  מלאכי שליחותם שהיו רגילין לבשר שלום מר יבכיון ואומרים נשמו מסילות שבת עובר אורח:
8נָשַׁ֣מּוּ מְסִלּ֔וֹת שָׁבַ֖ת עֹבֵ֣ר אֹ֑רַח הֵפֵ֚ר בְּרִית֙ מָאַ֣ס עָרִ֔ים לֹ֥א חָשַׁ֖ב אֱנֽוֹשׁ:
הפר.  האויב ברית שכרת לישראל:
מאס ערים.  ביזה בעיניו כל שונא אינו חושב אנוש:
9אָבַ֚ל אֻמְלְלָה֙ אָ֔רֶץ הֶחְפִּ֥יר לְבָנ֖וֹן קָמַ֑ל הָיָ֚ה הַשָּׁרוֹן֙ כָּֽעֲרָבָ֔ה וְנֹעֵ֥ר בָּשָׁ֖ן וְכַרְמֶֽל:
אבל.  ל' אבילות:
קמל.  יבש ונכרת:
היה.  ל' עבר הוא:
השרון.  שם מחוז מרעה בהמות כמו ששנינו אילים ממואב עגלים משרון:
כערבה.  חורבה:
ונוער.  ל' תשנוק כמו (שמות יד) וינער ה':
10עַתָּ֥ה אָק֖וּם יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה עַתָּה֙ אֵֽרוֹמָ֔ם עַתָּ֖ה אֶנָּשֵֽׂא:
עתה אקום.  מרוב רעות שעשה האויב לעמי לא אתאפק עוד עתה אקו' וארומם ואנשא:
11תַּֽהֲר֥וּ חֲשַׁ֖שׁ תֵּ֣לְדוּ קַ֑שׁ רֽוּחֲכֶ֕ם אֵ֖שׁ תֹּֽאכַלְכֶֽם:
חשש.  מין מוץ דבר שנוח לידלק:
רוחכם אש.  מגופכם תצא רוח אש ותאכל החשש והקש:
12וְהָי֥וּ עַמִּ֖ים מִשְׂרְפ֣וֹת שִׂ֑יד קוֹצִ֥ים כְּסוּחִ֖ים בָּאֵ֥שׁ יִצַּֽתּוּ:
כסוחים.  קצוצים, כסוחים כמו (ויקרא כה, ד) לא תזמר ת"א לא תכסח:
13שִׁמְע֥וּ רְחוֹקִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וּדְע֥וּ קְרוֹבִ֖ים גְּבֻֽרָתִֽי:
רחוקים.  המאמינים בי ועושים רצוני מנעוריהם:
קרובים.  בעלי תשובה שנתקרבו אלי מחדש:
14פָּֽחֲד֚וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָֽחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י | יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵשׁ אֽוֹכֵלָ֔ה מִֽי־יָג֥וּר לָ֖נוּ מֽוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם:
פחדו בציון חטאים.  היאך ימצאו פתח לתשובה:
מי יגור לנו אש אוכלה.  כלומר מי יעמוד בעדנו לשכך חימה בוערת, ל"א מי יגור לנו פי' מי הוא לנו שיגור בציון עם הצור שהוא אש אוכלה והוא משיב אוהב צדקות וגו':
15הֹלֵ֣ךְ צְדָק֔וֹת וְדֹבֵ֖ר מֵֽישָׁרִ֑ים מֹאֵ֞ס בְּבֶ֣צַע מַֽעֲשַׁקּ֗וֹת נֹעֵ֚ר כַּפָּיו֙ מִתְּמֹ֣ךְ בַּשֹּׁ֔חַד אֹטֵ֚ם אָזְנוֹ֙ מִשְּׁמֹ֣עַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵ֥ם עֵינָ֖יו מֵֽרְא֥וֹת בְּרָֽע:
הולך צדקות.  מי הוא ימצא הולך צדקות:
נוער כפיו.  אשקו"ט בלע"ז:
אוטם.  סותם וכן שקופים אטומים (מלכי' א ו'):
עוצם.  סוגר וכן (לעיל כט) ויעצם את עיניכם:
16הוּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶֽאֱמָנִֽים:
לחמו נתן.  לא יהא מבקש לחם כי מן השמים יספיקו לו מזון:
מימיו נאמנים.  מקור מימיו לא יכזב, כלומר זרעו יגדל וכל צרכיו יסופקו:
17מֶ֥לֶךְ בְּיָפְי֖וֹ תֶּֽחֱזֶ֣ינָה עֵינֶ֑יךָ תִּרְאֶ֖ינָה אֶ֥רֶץ מַרְחַקִּֽים:
מלך ביפיו תחזינה עיניך.  פי' תזכה לראות מארץ מרחקים מלכך בהדר גאונו, או פי' (הקב"ה שהוא מלך אותו תחזה מארץ מרחקים שאתה עומד תראה הניסים והגדולה שאעשה לך ועם נועז עמקי שפה לא יראה שכינת המלך ביפיו ע"כ, כל זה בספרים אחרים אינו):
מלך ביפיו תחזינה עיניך.  לך הצדיק אני אומר שתזכה לראות זיו שכינתו של מקום:
תראינה ארץ מרחקים.  תירגם יונתן תסתכל ותחזי בנחתי ארע גיהנם:
18לִבְּךָ֖ יֶהְגֶּ֣ה אֵימָ֑ה אַיֵּ֚ה סֹפֵר֙ אַיֵּ֣ה שֹׁקֵ֔ל אַיֵּ֖ה סֹפֵ֥ר אֶת־הַמִּגְדָּלִֽים:
לבך יהגה אימה.  כשתראה השרים והחכמים של עכו"ם שהיו שליטים בחייהן והרי הם נידונים בגיהנם יהגה לבך אימה ותאמר איה חכמתן וגדולתן של אלו איה שהיה סופר בחייו ושוקל כל דבר חכמה שהיו שואלין ממנו כל עצת מלכות:
איה סופר את המגדלים.  פירוש שהיה סופר המגדלים אשר בעיר ועיר כי אותם הבתים הגבוהים היו חשובים ונותנים יותר במס וכל אותה המחשבה והפחד לא יהיה לך עוד:
19אֶת־עַ֥ם נוֹעָ֖ז לֹ֣א תִרְאֶ֑ה עַ֣ם עִמְקֵ֚י שָׂפָה֙ מִשְּׁמ֔וֹעַ נִלְעַ֥ג לָשׁ֖וֹן אֵ֥ין בִּינָֽה:
את עם נועז.  כמו לועז אלו אשור ובבל שאין לשונם לשון הקודש:
לא תראה.  לא תחשוב בלבך כי כולם יהיו חשכים ושפלים:
עמקו שפה.  כמו ויהי כל הארץ שפה אחת (בראשית י״א:א׳):
נלעג לשון.  עגלים, ועמקי שפה (לעיל כג) כל זה לשון נכרית שאינן מכירין בלשון הקודש:
20חֲזֵ֣ה צִיּ֔וֹן קִרְיַ֖ת מֽוֹעֲדֵ֑נוּ עֵינֶיךָ֩ תִרְאֶ֨ינָה יְרֽוּשָׁלִַ֜ם נָוֶ֣ה שַֽׁאֲנָ֗ן אֹ֚הֶל בַּל־יִצְעָן֙ בַּל־יִסַּ֚ע יְתֵדֹתָיו֙ לָנֶ֔צַח וְכָל־חֲבָלָ֖יו בַּל־יִנָּתֵֽקוּ:
חזה ציון.  ואת מי תראה בלבך להחשב מלוכה ושררה את ציון אשר היא קרית בית וועד לנו:
בל יצען.  בל יסח ודומה לו אילון בצעננים (שופטי' ד') ומתרג' מישר אגניא והם נקעי' שבשדו' שקורין פושי"ץ בלע"ז כמו אגני דארעא מקרי שהמים נאספי' שם מן ההרי' והגבשושיו' ובי"ת של בצעננים אומר אני שאינה נשרשת בתבה אלא משמשת היא:
בל יסע יתדותיו.  היתדות שקושרין בו מיתרי האהל בל יסע אותם מן הארץ ממקום תקיעתם כמו ויסיעו אבנים גדולות (מלכים א ה׳:ל״א) וכן ויסעם עם הבריח (שופטים ט״ז:ג׳) ל' תלישה:
21כִּ֣י אִם־שָׁ֞ם אַדִּ֚יר יְהֹוָה֙ לָ֔נוּ מְקֽוֹם־נְהָרִ֥ים יְאֹרִ֖ים רַֽחֲבֵ֣י יָדָ֑יִם בַּל־תֵּ֚לֶךְ בּוֹ֙ אֳנִי־שַׁ֔יִט וְצִ֥י אַדִּ֖יר לֹ֥א יַֽעַבְרֶֽנּוּ:
כי אם שם.  כי אם מוסב על בל יסע יתדותיו ועל בל ינתקו, הרעה לא תהיה כי אם הטובה ה' יהיה שם אדיר לנו והעיר תהיה מקום נהרים יאורים כענין שנא' (ביחזקאל ד) וימד אלף ויעבירני נחל אשר לא אוכל לעבור וכן ניבא יואל ומעין מבית ה' יצא (יואל ד יח) והוא הנחל שיהא מתגבר והולך:
אני שיט.  אניה השטה במים:
וצי אדיר.  ובורני רבתא:
22כִּ֚י יְהֹוָה֙ שֹֽׁפְטֵ֔נוּ יְהֹוָ֖ה מְחֹֽקְקֵ֑נוּ יְהֹוָ֥ה מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יֽוֹשִׁיעֵֽנוּ:
כי ה' שופטינו.  שר ושופט שלנו:
23נִטְּשׁ֖וּ חֲבָלָ֑יִךְ בַּל־יְחַזְּק֚וּ כֵן־תָּרְנָם֙ בַּל־פָּ֣רְשׂוּ נֵ֔ס אָ֣ז חֻלַּ֚ק עַד־שָׁלָל֙ מַרְבֶּ֔ה פִּסְחִ֖ים בָּ֥זְזוּ בַֽז:
נטשו חבליך.  המושכים את הספינה את רומי החייבת:
כן.  הכן היטב:
תרנם.  תורן הספינה:
בל פרשו נס.  לא יוכלו לפרוס וילון המנהיג את הספינה:
אז חולק עד שלל.  עדאה:
מרבה.  הרבה יחלקו שלל סנחריב:
פסחים.  (ישראל) שהיו עד עכשיו חלשים:
24וּבַל־יֹאמַ֥ר שָׁכֵ֖ן חָלִ֑יתִי הָעָ֛ם הַיּשֵׁ֥ב בָּ֖הּ נְשֻׂ֥א עָו‍ֹֽן:
ובל יאמר שכן.  של ישראל:
חליתי.  בשביל האומה הזאת באתני הרעה כי:
העם.  ישראל שנקראו עם היושב בירושלים יהיה סלוח עון: