הגיע חודש אלול, הזמן להתבוננות פנימית ולעשיית החלטות חיוביות לשנה הקרבה ובאה. לעתים תכופות מלווה תהליך זה ב"דילמה מוסרית": האם זו צביעות מצד אדם להחליט לקיים מצווה מסוימת בעודו נשאר "אדם בלתי רוחני" לחלוטין משאר הבחינות? האם, לדוגמא, יהיה זה נאות מצדי להתחייב להתפלל כל יום אם עדיין אינני מוכן לאכול רק כשר? בעיה זו מודגשת במיוחד כשאדם חש השראה זמנית לעשות מצווה מסוימת, אך פשוט עדיין אינו מוכן להתחייבות ארוכת טווח. איזה ערך יש בעריכת קידוש בשבת, אם לא עשיתי זאת בשבוע שעבר ואני בטוח שאשחק כדורגל בשבוע הבא? אם המצוות קשורות בשיפור עצמי ובמחויבות אמיתית, האם יש תכלית כלשהי בקיום חד פעמי של המצווה?
אכן, אדם הרואה את המצוות ואת סגנון החיים לפי התורה כאמצעי שבעזרתו ניתן להגיע להוויה רוחנית אמיתית, מערכת משמעתית השואבת השראתה מן המקור האלוקי והמביאה אושר וסיפוק לכל חסידיה, אין לו כל סיבה לטרוח לקיים מצווה שכרגע אין לו חשק לעשותה ואשר לא תאדיר את צמיחתו הרוחנית. הוא גם לא יסכים לרעיון של קיום מצוות מסוימות, כשהוא יודע שבכוונתו להתעלם ממצוות אחרות. תחושת השלמות של אדם כזה תיפגע ממצווה שעושה רושם צבוע וחסר טעם.
אך האמת היא, שקיום מצוות אינו סתם תרופת פלא המעניקה חיים שלמים של אושר רוחני. אמנם חיים המנוהלים לפי התורה מציעים את כל היתרונות הנ"ל – אך אלה הם יתרונות שוליים. המילה "מצוות" נגזרת מן הפועל "לצוות", ולכן אנו מקיימים את המצוות, כיוון שאנו משרתי הא-ל ומצייתים לפקודותיו.
כשאנו ניגשים לנושא המצוות מנקודת המבט של אלוקים ולא מנקודת המבט של התרכזות בעצמנו, לפתע אין דבר כזה מצווה הנעשית מתוך צביעות. אדם שבחיי היומיום הוא קמצן אך לפתע הוא מחליט לתת תרומה לעניים עשוי לחוש צבוע – אך דבר זה אינו רלוונטי לאדם העני. מה שחשוב לו הוא שסוף סוף יש לו לחם שיוכל לשים בפיות בני משפחתו. לכן, אולי הקמצן אינו מושלם, אך מעשהו היה מושלם! כל מצווה שמקיים אדם היא יפה בעיני אלוקים – ללא קשר למה יביא המחר בחובו. והאם לא בכך מדובר מלכתחילה?
כתוב תגובה