השנה היא 1991 ואני מסיירת במוסקבה עם נטשה, מדריכה קולגה בקייטנה הסובייטית שבה אני עובדת הקיץ. נטשה מקווה שאני, יהודייה אמריקנית, אוכל ללמד אותה על דת אבותיה. אך אני יודעת על היהדות קצת, כמעט כמוה.
בגיל 19, זהותי היהודית כמעט ומתבטאת בדברים שלא אעשה. לעולם לא אתלה בביתי עץ חג מולד. לעולם לא אלך לכנסייה. לעולם לא אענוד על צווארי צלב תלוי על שרשרת זהב. אך אצטרך להתאמץ מאוד כדי להיזכר במשהו שאני כן עושה כי אני יהודייה.
הגעתי לרוסיה כחלק מחילופי מדריכות – יוזמה תרבותית לחילופי מדריכות בין ממשלות אמריקה ורוסיה. בכל מקום שאליו אני הולכת במחנה הקיץ מחוץ למוסקבה, מצביעים הילדים וקוראים "אמריקנה!", כאילו היו רואים את מדונה או את מייקל ג'קסון או את פול מקארטני בשר ודם. אך תוך ימים ספורים בלבד, אני מתחילה לחוש שבעיניהם, העובדה שאני יהודייה אינה אקזוטית ונוצצת כמו עובדת היותי אמריקנית. היהדות בעיני הרוסים היא לא כל כך דת אלא יותר סוג של מחלה כרונית וקשה שמשאלתם הכנה היא שאוכל להירפא ממנה בקרוב.
אני היהודייה המוצהרת היחידה בסביבה, והאנטישמיות מוחשית ואפילו קצת מאיימת. כל חיי לא חשתי כל כך נבדלת ביהדותי כמו עכשיו.
ואז נטשה ואני רואות אותם מגיעים מן הכיוון האחר של רחוב ארבאט. שלושה בחורים צעירים במגבעות שחורות ומקטורנים שחורים. לא יתכן, אך זו אמת: אנו רואות יהודים אורתודוכסים אמיתיים באמצע מוסקבה הסובייטית!
אילו ראיתי אחד מן הבחורים הצעירים הללו ברחובות עיר מולדתי בלטימור, הייתי חשה שונה ממנו כפי שהייתי חשה ביחס לנהג מונית סיקי החובש טורבן צהוב זוהר.
אך כאן אני חשה כאילו אני עומדת להתאחד מחדש עם אחות תאומה שאיבדתי מזמן כשהופרדנו לאחר לידתנו.
אנו הולכות לקראתם במסלול נפתל.
"הי, מה אתם עושים במוסקבה?" הם נדהמים נוכח ברכת השלום הנרגשת שלי.
אחד מהם משיב שהוא בא מברוקלין ושני חבריו מאוסטרליה, כדי לעבוד בקייטנה של חב"ד לילדים יהודיים.
"גם אני עובדת במחנה קיץ!" אני נדהמת מצירוף המקרים.
הוא מזכיר שם של אחד הקייטנות היהודיות ושואל אם אני עובדת שם.
"לא, אני עובדת עם ילדים רוסיים במחנה החלוצים "זורקי"".
"מה?"
למשך שניות אחדות משתררת דממה מוחלטת. שלושתם מביטים בי כאילו אמרתי להם שאני חיה על כוכב נוגה ומתכננת לשוב לשם בקרוב.
מדוע הם מגיבים כך? אני תוהה. האם אין הם קולטים שהם אלה הנראים כאן כזרים גמורים, ולא אני?
"אמרי לי משהו", שואל אותי הבחור מברוקלין בעודו מחליק את צידי זקנו. "מה שמך?"
"ג'ני פרידמן".
"לא, מה שמך העברי?"
לא הייתה לי כל סיבה לזכור את שמי העברי מאז בת המצווה שלי, אך הייתי מופתעת מן הקלות שבה זכרתיו. לאחר שהות קצרצרה כמו בשיחת טלפון מעבר לים, אמרתי לו בגאווה, "שמי העברי הוא חנה".
פניו הרצינו הרבה יותר מכל פנים אחרים של בן 20 שראיתי מימיי. "אני רוצה לומר לך, חני פרידמן, שאני רואה שיש לך לב מקסים. באת לרוסיה לעזור לילדים, וזה מעשה נדיב ואצילי. אך האמת היא, שאם לא תעזרי לילדים רוסיים, אז מישהו אחר יעזור להם. אבל אם אנו היהודים לא נתאחד כדי לעזור למאות אלפי הילדים היהודיים כאן, אף אחד לא יעזור להם".
נותרתי המומה מתוכחתו העדינה אך רבת העוצמה.
אחד מן האוסטרלים רושם בחיפזון את מספר הטלפון של בית הכנסת המקומי של חב"ד ומציע שאגיע לשיעור שם. "מצטערים אבל אנחנו מוכרחים להזדרז", התנצל הבחור מברוקלין ואני מביטה בשלושתם נעלמים במורד רחוב ארבאט.
מעולם לא ראיתי אותם שוב, אך הערתו של הבחור הצעיר נשארה חקוקה בזיכרוני במשך חודשים על חודשים. כשחזרנו למחנה, חשבתי עליה ועיכלתי אותה כשהתעוררתי בבוקר ובמהלך יומי וכשהלכתי לישון בלילה.
כשהלכנו נטשה ואני לבית הכנסת שבועיים לאחר מכן, הוא היה מלא עד אפס מקום. הסתבר כי באותו שבוע התקיים במוסקבה הכנס האירופאי של רבני חב"ד.
בעזרת הנשים החזקנו נטשה ואני סידורי תפילה, אך במקום לנסות לפענח אותם, לטשנו עינינו על סביבתנו המוזרה, כמו שתי איכרות צעירות הנדהמות למראה גורדי השחקים של מנהטן. אני עומדת ליד אישה יהודייה רוסייה צעירה, המתפללת בלחישה רמה אך החלטית, תוך שהיא מתנועעת קדימה ואחורה וזרועה כרוכה סביב מותניה.
נטשה שואלת אותי שאלה על התפילות ואני מנסה לשאול את האישה העומדת לידנו, אך היא רק מצביעה על סידור התפילות שלה וממשיכה להתפלל ולהתנועע. אני חושבת על העובדה שאישה זו חונכה על ברכי הקומוניזם והצליחה ללמוד כל כך הרבה על היהדות, שהיא יכולה כעת להתפלל מסידור התפילה שלה בדבקות כה מרשימה. אני גדלתי באמריקה והיה לי מותר ללמוד על היהדות. אז מדוע אני זו המרגישה בבית בכנסייה יותר מאשר בבית כנסת?
קשה להצביע על הרגע המדויק שבו משנים החיים את מהלכם. אך אני מאמינה שבאותו בוקר, בבית הכנסת הזה, התרחש אחד מאותם רגעים קריטיים. ברגע הזה, בהביטי באותה אישה, החל לבי לנוע, לשנות זווית, להחליף כיוון.
"אני יהודייה", אמרתי לעצמי. "ואני רוצה גם לדעת מה פירוש הדבר, כמו האישה הזו המתפללת לצדי".
היו בדרך עיקופים רבים ומנועים שדממו וטיפוסי הרים, אך המפגש הגורלי ברחוב ארבאט ואותו בוקר בבית הכנסת של חב"ד היו נקודות המוצא למסע של כל החיים לקראת חיים יהודיים אמיתיים, מסע שאני, בעלי וילדיי עדיין לגמרי מסורים לו עד עצם היום הזה.
השנה, כמו רובנו, הייתי זקוקה למטפחת כדי שאוכל לקרוא את החדשות מבעד לדמעותיי. כשהיו בני 29 ו-26 כבר איבדו רבי גבריאל ורבקה הולצברג ילד אחד עקב מחלה גנטית קשה, והיו הורים לילד נוסף המאושפז בשל אותה מחלה. אף אדם לא היה מרים גבה על הזוג הצעיר הזה אילו אמרו שעליהם לשים את צרכיהם האישיים הדחופים בראש סדר העדיפויות, מעל לאלפי התרמילאים ואנשי העסקים והבנות כמו ג'ני פרידמן, העובדים דרך בית חב"ד שלהם במשך מסעותיהם להודו.
אך כולנו יודעים שלא זה מה שהם עשו, ואנו יודעים מה הייתה ההקרבה הסופית שהם עשו למען החלטתם ההרואית לשים את צרכיהם של יהודים אחרים בראש סולם העדיפויות שלהם, לפני צרכיהם שלהם, על מנת להפיץ את אורה של היהדות לכל היהודים, הנודדים ושאינם נודדים גם יחד.
כשחשבתי על הזוג הצעיר ההרואי הזה, הבנתי שהגיע סוף סוף הזמן לומר שתי מילים לכל שלוחי הרבי. שתי מילים שהיה עליי לומר לפני שנים רבות. לבני הזוג הולצברג ולאותם שלושה סטודנטים מרחוב ארבאט ולרב בבית חב"ד בבוסטון שעמו ביליתי את השבתות הראשונות שלי בתחילת מסעי בחיים היהודיים.
אני חושבת שאלה הן שתי המילים שהיו במחשבותיהם וברגשותיהם של רוב היהודים אחרי אירועי מומבאי עד סופם הטראגי כל כך.
שתי מילים ממני, מאיתנו, מכולנו:
"תודה רבה".
הוסיפו תגובה