הטלפון צלצל בחדרי שבמלון בניו-יורק. היה זה בשנת 1995 ואמרתי קדיש על אבי המנוח ז"ל, יוסף יעקובוביץ'. אני גר בטורונטו, אבל אני מפיק סרטים ולכן אני נוסע הרבה.

במשך אחד עשר החודשים שבהם אמרתי קדיש הייתי במניינים שונים, מסן פרנציסקו ועד הליפקס. פעם אחת הארכתי שהותי בדטרויט ונחפזתי למרתף בית כנסת ישן שבו תשעה קשישים בני שמונים ומעלה בירכו אותי בהיכנסי כאילו הייתי המשיח עצמו. אך שיחת הטלפון בניו יורק הייתה ההתחלה של מה שעתיד היה להתגלות כחוויית אמירת הקדיש המעניינת מכולן.

זה עתה סיימתי להסריט סרט תיעודי הנקרא "מכירת החפות מפשע" (The Selling of Innocents). הסרט זכה בפרס אמי ומשך את תשומת לבה של אופרה וינפרי, מארחת הטלוויזיה האמריקנית שהפכה לסמל של ממש. המפיקה שהתקשרה אליי שאלה אותי אם אני יכול לטוס לשיקגו ולהופיע עם שאר המפיקים בתוכנית של אופרה ביום המחרת.

הייתי המום. הרי מדובר בתוכנית המפורסמת של אופרה, ופירוש הדבר – פרסומת כבירה לסרט שלי וכן הזדמנות עצומה לקידום מכירות עבורי ועבור החברה שלי.

"הייתי מאוד שמח לעשות את זה", אמרתי, "אך אינני בטוח שאני יכול".

"למה?" שאלה המפיקה והפתעתה ניכרת בקולה. אף אחד לא אומר "אני עסוק מדי" לתוכנית של אופרה.

"יש לי בעיה", אמרתי.

קולה של המפיקה, ליסה שמה, הפך מתכתי – עסקי לחלוטין. "מה הבעיה?" היא שאלה.

"זה מורכב".

"נסה אותי", היא אמרה.

התחלתי בתהליך הניסיון להסביר למפיקת טלוויזיה לא יהודייה משיקגו על טכס אמירת הקדיש היהודי.

בכל פעם שהיה עליי להסביר זאת, אנשים בקושי הבינו. הייתי מספר להם שאני זקוק למניין, והם היו מסיעים אותי לבית כנסת ריק... זה אף פעם לא בדיוק עבד. אבל הפעם מדובר באופרה בכבודה ובעצמה!

לכן ניסיתי.

"אני יהודי. אבי נפטר. לפי מצוות הדת שלי, אני מחויב להגיד תפילה מסוימת שלוש פעמים ביום, הנקראת "קדיש יתום". לשם כך אני חייב להיות ב"פורום" יהודי הנקרא מניין... אני לא אוכל להחמיץ את הטכס הזה. אם אבוא לשיקגו, אצטרך ללכת לתפילת הבוקר לפני התוכנית עם אופרה."

"אין בעיה", היא אמרה. "אתה צריך מניין כדי לומר קדיש. עשרה גברים יהודיים לתפילת הבוקר. אני אארגן את זה".

"זה לא כל כך פשוט", אמרתי. "אולי תמצאי בית כנסת, אבל יתכן שלא יהיה לך מניין בבוקר, או שהקהילה היהודית תשלח אותך למצוא בית כנסת פתוח אבל ללא אנשים... וזה לא יעזור לי".

ליסה ניסתה להיות סבלנית. "אני אפקסס לבית המלון את המידע על הטיסות שלך. בשיקגו תחכה לך לימוזינה.. הנהג יביא לך את המידע על המניין. אתה תגיד קדיש על אביך".

כל השאר התרחש כמו מבצע צבאי. ביום המחרת הגיע הכרטיס. הגעתי לשיקגו. הלימוזינה הגיעה. הנהג לקח אותי לבית מלון ואמר לי, "אהיה כאן ב-6:30. המניין שלך מתחיל בשעה 7 בבוקר. אני אאסוף אותך בשעה 8:00. תהיה בתוכנית של אופרה בשעה 8:30".

חדר בית המלון היה מקסים. ישנתי כמו תינוק. בשעה 6:30 בבוקר ירדתי למטה ונכנסתי ללימוזינה שלי. על המושב היה עיתון.

זה יכול להיות נחמד לחיות ככה, חשבתי לעצמי.

הנהג עצר בחזית בניין משרדים בעיר התחתית ואמר לי שבאחת הקומות העליונות יש מניין של חב"ד ליובאוויטש.

כשהגעתי לשם, הביט בי הרב ואמר, "אז אתה הבחור האומר קדיש. האנשים מהתוכנית של אופרה הזהירו אותי שאני חייב שיהיה לי מניין".

חייכנו זה לזה. באמת התרשמתי עמוקות מליסה ואופרה. והרגשתי שאבי לבטח משועשע. אחרי התפילה לקח אותי הנהג ישר לתוכנית של אופרה. ליסה פגשה אותי, אישה שחורה בשנות השלושים שלה. היא פתחה ישר בעניין.

"היה לך מניין?"

"כן, תודה", אמרתי.

"זה היה בסדר? אמרת קדיש?"

"ועוד איך. לא היה יכול להיות טוב מזה", השבתי לה.

היא הביטה בי במבט שיש למנתחים מעולים כשהם יוצאים מחדר הניתוחים. או אולי זה המבט שיש למפקדי קרבות כשהם שבים ממבצע צבאי. זה מבט האומר, "שום דבר אינו מסובך מדי".

השתתפתי בתוכנית של אופרה. היא הייתה מאוד מקצועית. קיבלתי את חמש דקות התהילה שלי. אך כל שאני מסוגל לזכור מאותו יום הוא הקדיש.