"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי".

(תהילים, פרק כג)

קטיה אומנסקי בת ה-24 הייתה לבדה בדירתה במוסקבה כאשר הטלפון צלצל.

"שלום קטיה" אמר הזר כשקולו נוטף מתיקות מעושה. "הייתי רוצה להיפגש עמך היום".

חושיה של קטיה נדרכו. "אני לא מדברת עם זרים" אמרה וניתקה את הטלפון.

חצי דקה לאחר-מכן שוב צלצל הטלפון. "אוקיי, קטיה" אמר המתקשר הלא מוכר. "הבה נפסיק לשחק במשחקים. אני נציג הק.ג.ב. ועליי לשוחח עמך".

קטיה שאפה אויר. "על מה ברצונך לשוחח?"

"על דא ועל הא".

"כמו...?"

"תקשיבי קטיה" הקול הפך להיות קשוח. "את לא יכולה להתבדח עם הארגון שלנו. כדאי שתשתפי פעולה".

קטיה הנהנה בראשה לשפופרת, כאילו יכל המתקשר האלמוני לראות אותה. רק שנה קודם לכן, באביב 1979, היא הגישה בקשה לקבל ויזה למטרת הגירה לישראל. כחלק מההליך היה עליה לשלוח מכתב התפטרות לקומוסמול, הארגון הקומוניסטי לצעירים. בתגובה הם כינסו אסיפה ציבורית כדי לבייש אותה – האזרחית הסובייטית הבוגדת. "מדוע את בוגדת בנו"? הם תבעו לדעת. "מדוע את רוצה לשרת את אויבינו, ישראל והציונים? את אזרחית סובייטית נאמנה, עלייך להישאר אזרחית סובייטית נאמנה".

קטיה חשה את כל העיניים ננעצות בה ומפלחות את בשרה כשלפתע התחלפה הבושה בחוסן פנימי שמעולם לא ידעה על קיומו. "אני רוצה לעזוב את הארץ הזו" היא אמרה בשיכנוע. "אני יהודיה. אני רוצה לגור במולדת שלי, בארץ אבותיי, בארץ ישראל".

"כיצד את יכולה לבגוד בארץ בה נולדת? הארץ שגידלה אותך ונתנה לך את הכול? את לא שייכת לישראל; את אזרחית סובייטית נאמנה. את אפילו לא יודעת עברית..."

"זו זכותי לבחור היכן אתגורר. שחררו אותי מחובותיי בקומוסמול, בבקשה... ואני כן יודעת עברית".

התגובה הגיעה כמה שבועות לאחר-מכן. קטיה נזרקה מהאוניברסיטה, אחיה פוטר מעבודתו. ללא עבודה או מקום לימודים היא הייתה עלולה להיאסר באשמת "פרזיטיות". היא נאלצה למצוא עבודה כמנקה וכשומרת לילה. אך היא לא התחרטה ולא רצתה לשוב לאחור. היא תצעד קדימה, באומץ ובנחישות. אלוקים נמצא איתה. אין לה מה לפחד.

"קתרינה" הקול התרכך מעט והפסיק את רצף מחשבותיה. "לטובתך כדי שתשתפי עמי פעולה". היא עיקמה את אפה. הם כולם אותו הדבר, סוכני הק.ג.ב. האלה, מתמרנים בין נדיבות לב לבין זריעת פחד. "מחר בשעה שבע" הוא אמר, "אהיה בפארק ליד תחנת הרכבת התחתית "דינמו". אני מצפה לראות אותך שם".

קטיה נשארה לעמוד כשמבטה תקוע בשום מקום. מה זה היה אמור להיות? היא תמהה לעצמה. התמונות מאסיפת הקומוסמול שבו לרצד מול עיניה. קומתה השברירית עומדת לבדה מול הדובים הענקיים של המפלגה הקומוניסטית שהתפארו בשבח מולדתם. הכעס שלהם לא הפתיע אותה, אבל מדוע היו עיניהם מלאות שנאה? האם היה זה בגלל שהיא הביעה את דעתה? היא עמדה שם, פנים בפנים עם הארגון ששמו הטיל אימה על כל – אך היא אמרה את האמת. עבורה היתה זו חוויה משחררת. אך עבורם... האם זו נקמתם שהופיעה לאחר זמן רב כל-כך?

לאחר אסיפת הקומוסמול היא הצטרפה לארגון המחתרת היהודית ופיתחה קשרים עם הרב געצל ולנסקי, שהיה חסיד של האדמו"ר החמישי מליובאוויטש, רבי שלום דובער. הרב געצל, רב המחתרת לימד אותה על יהדותה. קטיה הבינה כי חירותה האישית תושג רק באמצעות שחרור הזהות הפנימית שלה וההתחברות לשורשים.

הערמות, איומים, הפחדות – אלו היו כלי הנשק של הק.ג.ב. אך לה היה ארסנל משלה: אמונה, ביטחון ונאמנות לבורא העולם.


כשקטיה נכנסה לפארק צץ משום מקום אדם בעל מראה שגרתי ששריריו בלטו מחליפתו המחוייטת. "שמי הוא אלכסנדר ולדימירוביץ'" הוא אמר והחווה בידו על ספסל סמוך. "תהיי מעוניינת לשמוע מה שיש לי לומר, קטיה אומנסקי" הוא אמר בחיוך מתרפס והחל לספר לקטיה את כל סיפור חייה.

קטיה הביטה בו. בתחילה נראה היה כי עיניו הכחולות חסרות כל הבעה, דבר ששיווה לו מראה של איכר רוסי. אך ככל שהוא המשיך לדבר היא הבחינה בשנינות האורבת מתחת לפני השטח, דבר שגרם לה לרעוד.

ולדימירוביץ' ישב ברגליים משולבות, משוחח בעדינות על ידידותיה, חוויותיה בבית הספר, סבתה שנפטרה בזרועותיה; הוא סיפר לה על כל מה שעבר עליה מן היום שבו נולדה. ראשה של קטיה החל לכאוב. הק.ג.ב. יודע הכול אודותיי, היא חשבה לעצמה. בטח יש להם משהו נגדה.

Katya (Kreina) today
Katya (Kreina) today

"קטיה" אמר לפתע ולדימירוביץ'. "האם את רוצה לדעת מה קרה לאביך"?

קטיה קפצה מהספסל. "האם אתה... האם אתה יודע היכן הוא נמצא? אבא שלי?"

"תירגעי, קטרינה" לעג ולדימירוביץ'. "התכוננתי לפגישה זו היטב. ויש דברים רבים שאני יודע".

קטיה התיישבה והניחה את אצבעותיה הרועדות מאחוריה, מקווה שהוא לא מבחין בהם. הרגיזה אותה העובדה שהיא נשמעה נואשת. אך הוא החזיק במידע שהיא רצתה מאוד לדעת.

ולדימירוביץ' נעמד. "אם את רוצה לדעת את התשובה" הוא אמר תוך שהוא מיישר את מקטורנו. "שמרי עמי על קשר".

לב אומנסקי, מדען באקדמיה למדע של ברית המועצות, יצא למשימה חשאית. קטיה ידעה שהוא יצא לסיור בכפר קטן באוקראינה כדאי לחפש אחר שדות אורניום. מספר ימים לאחר שהוא עזב היא קיבלה טלפון משותפו לעבודה.

"היכן אביך?"

"אבי? האם הוא לא נמצא יחד עמך?"

"אהממ... לא. האם הוא לא נמצא במוסקבה?"

"לא. בכלל לא. הוא אמור להיות יחד עמך!"

קטיה חשה אבודה. חיפושים נמרצים הובילו לשום מקום. אביה האהוב, אדם בריא בשיא חייו, נעלם ללא עקבות. מה קרה לו? האם הוא בחיים? השאלה עינתה אותה ואיש לא השיב לה על שאלותיה. כאב איום שכן דרך קבע בביטנה ומעולם לא עזב אותה.

כעת הכאב התחזק. אז "הם" יודעים מה קרה לו. והם משתמשים במידע הזה כדי להפיעל עליה לחץ. היא נעמדה מן הספסל, רגליה כבדות. בפיה היא חשה טעם מריר שמעולם לא הכירה. מחשבותיה רצו ללא הפוגה. האם אביה חי? היכן הוא נמצא? האם אי-פעם היא תדע את התשובה לשאלה? מה רוצים ממנה אנשי הק.ג.ב.? מה מתחבא מאחורי חיוכו התמים של ולדימירוביץ'?

למרות הפחד והכאב, קטיה המשיכה להיפגש עם נציג הק.ג.ב. לפעמים בבית קפה, לפעמים בלובי של בית מלון, ובימים אחרים בספסל בפארק. ולדימירוביץ' קבע את זמן הפגישות וקטיה נגררה אחריו, מקווה, תמיד מקווה שהוא סוף סוף יגלה לה היכן נמצא אביה. אך בעוד ולדימירוביץ' דיבר הוא לא אמר כלום – לא על אביה ולא על שום דבר אחר. אלכסנדר ולדימירוביץ', הבינה קטיה, הוא לוליין מקצועי.

היה זה בבית קפה כאשר ולדימירוביץ' אמר לפתע. "הבוס שלי רוצה להיפגש עמך, קטיה". הבוס שלו, הוא הסביר, היה אדם חשוב. קולונל וגנרל שהצטרף לק.ג.ב. בשנות העשרים. "הוא מבית הספר הישן" הוא הזהיר. "יהיה זה נבון מצידך למלא אחר הוראותיו".


קולונל-גנרל אנטולי איבנוביץ' קובליוב היה גבוה מאוד, ככל הנראה כשני מטרים. נראה כי חזותו הצבאית התפוגגה כליל לאחר שהות של שנים באוירה משרדית, אך תנוחתו אמרה כולה נתינת פקודות. "את קומראד אומנסקי, בת עשרים ושש" הוא אמר והחל לשוחח בהרחבה על חשיבות ברית המועצות.

תוך כדי שהוא מגיע למטרת השיחה הוא אמר בכנות מעושה. "את רוצה לעזוב את ברית המועצות. את רוצה לחיות כמו יהודיה. בסדר גמור."

הוא נשען לאחור והניח את ידיו מאחורי ראשו. על הקיר מאחוריו תלו תמונות של לנין וברז'נייב. קטיה המתינה בנימוס.

לפתע התיישב איבנוביץ' ונעץ בה מבט חודר. "מה את יודעת?" הוא צעק. "התעמולה הציונית לא מספרת לך באלו קשיים תתקלי בארץ כעולה חדשה".

"הקשיבי קומראד" הוא אמר שוב בקול רגוע. "אנו נציע לך חיים טובים בהרבה. נקבל אותך לבית הספר הגבוה ביותר של הק.ג.ב. תהיה זו הזדמנות מצויינת עבורך ללמוד עברית ואנגלית. כשתסיימי נשלח אותך ללימוד בבית הספר הדתי בבודפסט שם תוכלי ללמוד עוד על דתך. ואז תהיי מוכנה להישלח לארצות הברית ולחיות חיים טובים."

"בתמורה לכך, קומראד, יהיה עלייך לפעול כשתקבלי את הפקודות. יש לנו משימה עבורך. זוהי חובתך כאזרחית נאמנה".

קטיה נעצה מבט בתקרה. "סליחה", היא אמרה, "אני לא מעוניינת.".

מבט קר נשקף מפניו הזועמות של איבנוביץ'. "מה?" הוא התפרץ, "מה אמרת?"

"לא" אמרה קטיה וקמה מכסאה. "זה לא בשבילי."

"את אומרת 'לא' לקולונל-גנרל של הק.ג.ב.?"

קטיה נשמה עמוק. "זו זכותי להחליט כיצד לחיות את חיי" אמרה תוך כדי שהיא ניגשת אל הדלת.

פניו של אנטולי איבנוביץ' אדמו מזעם. "את תמותי"! הוא צעק כשהוא מכה באגרופו על השולחן. "לעולם לא תוכלי לעזוב את הארץ הזו! אני, כן אני בעצמי אוודא שתקבלי סירוב לכל חייך. לעולם לא תעזבי את ברית המועצות כל עוד אני חי".

קטיה משכה בכתפיה. "זה בסדר". היא פתחה את הדלת.

"אנו נכריח אותך לקבל את המשימה הזו. אנו נמרר את חייך. לא נרשה לך לעזוב".

קטיה הסתובבה לאחור. "קומראד קולונל גנרל" היא אמרה. "אתה עוד תזרוק אותי מהארץ שלך. יום טוב, אדוני".

מחוץ למשרד קטיה נשענה על הדלת ועצמה את עיניה. היא הבחינה שהיא מתנשמת בכבדות; ידיה הזיעו. מה היא עשתה? היא תמהה לעצמה. מה יקרה אתי כעת? כל סיב בגופה רעד. "אלוקים, אנא" היא לחשה. "רק אתה יכול לעזור לי..."

המשך יבוא...