שאלה:
הילד שלי תמיד מאשים את כל האחרים בהתנהגותו. הגירסא שלו היא תמיד "הוא התחיל", "היא גרמה לי לעשות את זה", ואף פעם זו לא אשמתו. כיצד אוכל ללמד אותו לקבל אחריות על מעשיו ולא להאשים אחרים?
תשובה:
אתמול, בני בן השנתיים חטף צעצוע מאחותו הבוגרת ממנו. היא הייתה מוכנה לחנוק אותו, לכן התערבתי. ראיתי זאת כהזדמנות לתת להם קצת לקח יהודי, לכן הסברתי לבתי את עניין שני הקולות הפנימיים שלנו – יצר הטוב ויצר הרע.
קיים קול בתוכי שאומר לי ללכת זקוף קומה, להיות מוסרי ולהתנהג יפה. זהו יצר הטוב, הדחף שלי להיות טוב. אך יש לי גם צד מרדני וחתרני, הנקרא יצר הרע – קול פנימי המנסה לשכנעני לעשות כל מה שלא בסדר ופוגע ואנוכי.
שני קולות אלו נאבקים ללא הפסק כדי לכבוש אותי. עליי לבחור איזה צד תהיה ידו על העליונה. ואני אחראי לבחירתי. אם אקשיב לצד האפל שלי, אזי לא יהא לי להלין אלא על עצמי.
לכן, בטרם יכלה בתי להתקיף את אחיה, שאלתי אותה, "האם את עומדת להקשיב ליצר הרע שלך ולהכות את אחיך, או שתקשיבי ליצר הטוב שלך ותמצאי לך צעצוע אחר לשחק אתו?"
זה הפך את מהלך העניינים על פיו. במקום להלחם עם אחיה, היא התמודדה כעת עם מאבק פנימי של הטוב נגד הרע. היא לא יכולה עוד לתרץ את התנהגותה באמירה "הוא התחיל!". לא משנה מי התחיל, אם היא מכה אותו, אזי היא עושה החלטה גרועה. היא נכנעה ליצר הרע שלה.
מצד שני, אם היא בוחרת שלא לפגוע באחיה והולכת למקום אחר, היא לא מפסידה אלא מנצחת. היא לא הובסה במאבק עם אחיה, אלא ניצחה במאבק עם נטיותיה הרעות שלה עצמה. כך או כך, הבחירה בידה, והיא אחראית להחלטה שלה.
היא חשבה על זה לשנייה, ואז עשתה את החלטתה. היא נתנה לאחיה סטירת לחי.
טוב, לפחות ניסיתי.
אך לא היה זה כישלון. אף שהיא לא עשתה את מה שרציתי שתעשה, היא שמעה את מה שהיה לי לומר. האפיזודה הזו הוטבעה בתודעתה הצעירה, וכן – הרעיון שקיים מאבק פנימי בין טוב לרע. בטווח הארוך, אחרי הרבה חזרות ואורך רוח מצדי, המסר יגיע ליעדו.
ילדים רבים. הם לא עומדים להשתנות כל כך מהר. אבל על ידי הזזת זירת הקרב מבחוץ פנימה, ביכולתנו לעזור לילדינו לתעל את האגרסיה שלהם למריבה עם הרוע המצוי בתוכם-הם, ובסופו של דבר, הטוב המצוי בתוכם ינצח במערכה.
כתוב תגובה